משה נענה לבקשתו של פרעה להפסיק את מכת הצפרדעים, ומפרט באוזניו את אופן סיום המכה כדי למנוע כל אפשרות של אי הבנה או טענת כזב בעתיד. משה מבטיח סילוק מוחלט של האיום מן היבשה, תוך השארת תזכורת מתמדת לכוחו של ה' במקורות המים.
המילה וְסָרוּ מופיעה בפסוק בהטעמה על ההברה האחרונה, בניגוד לכללי הדקדוק הרגילים [אבן עזרא, מנחת שי]. חריגה זו מובילה את הפרשנים לדייק במשמעות הסילוק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהצפרדעים לא יחזרו חיות אל מקורות המים, אלא ימותו ויסריחו במקום שבו הן נמצאות [ספורנו, שד"ל]. בהתבסס על ההטעמה החריגה של המילה, יש מי שמציע כי שורשה קשור לריקבון, כך שהבטחת משה היא שהצפרדעים פשוט יירקבו וייעלמו מן הבתים [רש"ר הירש].
הפירוט הנרחב של משה, המבטיח שהצפרדעים יסורו מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ, נועד להדגיש שההבטחה תקוים במלואה ולמנוע מפרעה למצוא תואנות כאילו משה לא עמד בדיבורו [העמק דבר, קאסוטו, ברכת אשר על התורה]. הסילוק יתרחש בהדרגה: תחילה מפרעה ומארמונו, לאחר מכן מעבדיו, ולבסוף מכלל העם [מלבי"ם]. הקדמת העבדים לעם נובעת מכך שהעבדים, שהם אנשי הצבא, נחשבים לחשובים יותר מן ההמון [העמק דבר].
משה חותם את דבריו בהבהרה כי רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. מכיוון שזוהי הפעם הראשונה שבה מוסרת מכה של בעלי חיים, משה נזהר בדבריו; הוא מבהיר מראש שהצפרדעים יישארו בסביבתן הטבעית, כדי שפרעה לא יראה אותן שם בעתיד ויאשים את משה בשקר [ביאור יש"ר]. מעתה ואילך, הצפרדעים לא יעלו עוד ליבשה ויפסיקו להזיק לדורות [ספורנו], אך הן יישארו ביאור כתזכורת מתמדת וכאיום סמוי על כך שהן עלולות לשוב בכל עת [ביאור שטיינזלץ].
להשארת הצפרדעים דווקא ביאור, למרות שבתחילת המכה הן עלו מכל מקווי המים, ישנה גם משמעות רוחנית. מכיוון שהמצרים סגדו לנילוס, הימצאות הצפרדעים שם נועדה להזכיר לפרעה מיהו השליט האמיתי על היאור [ברכת אשר על התורה]. בנוסף, הגבלת הצפרדעים למים מוכיחה לפרעה כי מדובר בנס אלוקי ולא במעשה כשפים, שכן על פי המסורת, אין לכשפים שליטה על מים [מלבי"ם].