משה מציג בפני פרעה את הדרישות המעשיות והרוחניות ליציאת העם, תוך הדגשת הצורך בהתרחקות מוחלטת ממצרים ובציות לצו ה׳.
הדרישה לצאת דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר נובעת מן הצורך להתרחק פיזית מן המצרים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, למדבר יש יעד רוחני, שכן שם ה׳ יצווה לעם את תורתו ויפרש להם כיצד עליהם לעבוד אותו [ביאור יש"ר]. מבחינה גיאוגרפית, ציון זמן זה משקף מציאות ממשית, שכן רק ביום השני למסעם הגיעו בני ישראל אל תחילת המדבר וחנו בו [חזקוני].
ההכרזה כי העבודה תעשה כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ מתפרשת בכמה רבדים. ברובד המעשי, ה׳ הוא זה שיקבע על פי חוקיו אילו בהמות יוקרבו וכמה [אבן עזרא, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. מבחינת ההתנהלות מול פרעה, משה משתמש בניסוח זה כדי לא לכבול את עצמו להקרבת צאן בלבד, שהרי הצאן נחשב לתועבת מצרים. משה מותיר פתח להקרבת בקר בהתאם לצו האלוהי העתידי, וכך נמנע מלהיתפס בסתירה בהמשך הדברים [העמק דבר]. לבסוף, טמונה באמירה זו גם עמידה תקיפה מול השליט המצרי: אנו נקריב אך ורק לפי מה שה׳ בעצמו יאמר לנו, ולא לפי התנאים שאתה מנסה להכתיב [קאסוטו].