הפסוק פותח בתיאור כללי של היענות ה' לתפילת משה, ולאחר מכן מפרט כיצד הדבר בוצע בפועל [קאסוטו]. המילה וַיָּסַר מעוררת דיון דקדוקי בקרב המפרשים. על פי כללי הדקדוק בבניין הפעיל, היה ראוי שהאות סמ"ך תנוקד בסגול. בשל הניקוד החריג בפתח, יש המציעים כי הפועל שייך דווקא לבניין קל, ומשמעותו היא שהערוב "סר" והלך מעצמו [אבן עזרא, ביאור יש"ר, אבי עזר].
הפרשנים מסכימים כי בניגוד למכת צפרדעים, שבה הצפרדעים מתו והצטברו לערימות שהבאישו את הארץ כדי להרבות את סבלם של המצרים, חיות הערוב לא מתו אלא פשוט הסתלקו ושבו למקומן הטבעי. הסיבה לכך היא שכוונת ה' במכות הייתה לייסר את המצרים ולא להביא להם שום תועלת. לו היו חיות הטרף מתות, המצרים היו נהנים מעורותיהן ופרוותיהן (כגון שועלים וזאבים) ומכינים מהם מלבושים. לכן, ה' דאג שהחיות יסתלקו בעודן בחיים [רש"י, רבנו בחיי, תולדות יצחק, צאינה וראינה].
הבחנה זו נלמדת גם מהשימוש הספציפי במילה וַיָּסַר במקום "וימותו". בעוד שבתפילתו המוקדמת של משה המילה "וסר" יכלה להתפרש גם כסילוק על ידי מיתה, כאן הכתוב מדגיש שהמעשה שה' עשה היה סילוק פיזי של החיות ממקומן, ולא המתתן [גור אריה, מזרחי, שפתי חכמים]. גישה נוספת להבדל בין מות הצפרדעים להסתלקות הערוב קושרת זאת למסירות נפש. הצפרדעים שניצלו ונותרו בחיים היו אלו שמסרו את נפשן על קידוש השם וקפצו לתנורים הבוערים, בעוד השאר מתו. לעומת זאת, בערוב לא היה עניין של מסירות נפש, ולכן החיות פשוט שבו למקומן [כלי יקר].
הפסוק מסתיים בהדגשה לֹא נִשְׁאַר אֶחָד. הבחירה במילה "נשאר" מצביעה על כוונה ורצון מצד המצרים; הם ניסו להשאיר אצלם בכוח חלק מן החיות כדי ליהנות מעורותיהן, אך ה' לא מילא את רצונם [מלבי"ם]. יתרה מכך, אפילו חיות בית מתורבתות של המצרים, שבעקבות המכה הפכו לפראיות והצטרפו לערוב, חזרו לטבען הפראי לחלוטין והסתלקו. המצרים קיוו שלפחות חיות אלו יישארו אצלם כבעבר, אך המכה סרה בשלמותה ואף חיה לא נשארה [העמק דבר].