הדיאלוג שבין משה לפרעה מגיע לנקודת הכרעה, כאשר נקבע מועד מדויק לסיום מכת הצפרדעים. תגובתו של פרעה מעוררת תמיהה פסיכולוגית והגיונית בקרב המפרשים: מדוע שאדם הסובל ממכה קשה כל כך יבקש לדחות את הסרתה ולא ידרוש את הפסקתה המיידית?
הפרשנים נחלקו בהבנת כוונתו של פרעה באומרו לְמָחָר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפרעה ביקש ממשה להתפלל כבר באותו היום, אך שהצפרדעים יסורו רק ביום המחרת. מנגד, יש הסבורים כי המילה אינה מתייחסת לזמן הסרת המכה, אלא להבטחתו של פרעה לשלח את בני ישראל, כלומר: למחר אשלח את העם [ריב"א, חזקוני, הטור הארוך].
באשר לשאלה מדוע פרעה בחר להמתין יום נוסף בתוך סבל המכה, עולות מתוך המקורות שלוש גישות עיקריות:
הגישה הבולטת ביותר רואה בתשובתו של פרעה מבחן שנועד לאתגר את משה. פרעה, שהיה שטוף באמונות של כישוף ואצטגנינות, חשד שמכת הצפרדעים היא תופעה טבעית או תלויה במערכת הכוכבים, שהגיעה בדיוק באותו הרגע לקיצה. הוא הניח שמשה ידע זאת, ולכן הציע לו לבחור את מועד הסרת המכה, מתוך ציפייה שפרעה יבקש להסירה מיד. כדי לחשוף את ה"תרמית", פרעה בחר לסבול יום נוסף וקבע את המועד למחר. הוא המתין שזמן שליטת המזלות יחלוף, שכן כוחות הכישוף והשדים מוגבלים לזמן מסוים ואינם יכולים לפעול בהשהיה מיום ליום. הסכמתו של משה להמתין הוכיחה כי כוחו אינו נובע מכישוף [רב שמואל בן חפני, אבן עזרא, שפתי חכמים, אור החיים, מלבי"ם, ברטנורא, חתם סופר].
גישה שונה מסבירה כי פרעה טעה בהבנת כוונתו של משה. כאשר משה שאל אותו למתי להתפלל, פרעה סבר שמשה זקוק לזמן רב כדי לפעול את הסרת המכה, ולכן החליט לדחוק בו וקצב לו זמן קצר מאוד – עד למחר [רמב"ן]. יש שדחו פירוש זה בטענה שאם כך, פרעה היה דורש שהמכה תסור מיד [שד"ל].
גישה שלישית מפרשת את דברי פרעה כהתרסה וזלזול. לפי כיוון זה, פרעה בעצם אמר למשה: אני נותן לך זמן עד מחר, וגם אז לא תצליח להסירן [בכור שור], או שהביע ספק ומשאלה: הלוואי שזה יקרה מחר, אך אני חושש שאינך מסוגל לכך [הטור הארוך].
משה משיב לפרעה כִּדְבָרְךָ, כלומר, אעשה בדיוק כפי שביקשת, והצפרדעים רק יסורו ממך ולא יוכרתו כליל מן העולם [ספורנו]. הוא מסביר כי מטרת התזמון המדויק היא לְמַעַן תֵּדַע כִּי־אֵין כַּה׳ אֱלֹהֵינוּ. משה מבהיר לפרעה כי בניגוד לכוחות העליונים של הטבע והמזלות שהם מוגבלים ומסודרים, ה׳ שולט בטבע שליטה מוחלטת ויכול לשנותו בכל עת שיחפוץ. היכולת לכוון את סילוק המכה לשעה מדויקת בצמצום ביום המחרת, ולקבל תפילה שמותנית בזמן עתידי, מוכיחה כי ה׳ הוא הפועל הבלעדי של המכה ושל הסרתה, ואין שום כוח בעולם שמשתווה לו [רלב"ג, ספורנו, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, העמק דבר, אור החיים].