מכת הערוב הכבדה והרס הארץ מאלצים את מלך מצרים לשנות את גישתו. לאחר שנוכח לדעת כי חרטומיו ואלוהיו חסרי אונים מול המכות, הוא נכנע זמנית, מסכים לנהל משא ומתן עם שלוחי ה', ומעניק להם חופש דת להקריב קורבנות. עם זאת, הוא מנסה להכתיב את תנאי העבודה.
כאשר פרעה מזמן את מנהיגי העם, הכתוב משתמש בביטוי וַיִּקְרָא אֶל, ולא בלשון הקריאה הרגילה. ניסוח זה מעיד על כך שפרעה העניק למשה מעמד עצמאי ומכובד, והפנה אליו בקשה ולא פקודה שלטונית [רש"ר הירש]. פרעה האיר פנים למשה מתוך הבנה שהכוח לעצירת המכה נמצא בידיו, בעוד שאת אהרון הוא תפס רק כנביאו ודוברו של משה, ולכן הפנה את עיקר כבודו אל משה [העמק דבר].
ההסכמה של פרעה לשחרר את העם לעבודה נבעה מההבנה שהמכות באו עליו משום שמנע מהם לזבוח לאלוהיהם [אבן עזרא], ומתוך פחד שמא ה' יפגע בו בדבר לאחר שראה כיצד ארץ גושן הובדלה משאר מצרים [חזקוני]. למרות שנראה כי הוא מסכים לדרישתם, התוספת של המילה בָּאָרֶץ בסוף דבריו מצמצמת מיד את ההצעה ומבטלת את מהות בקשתם המקורית [קאסוטו].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה בָּאָרֶץ משמעותה הקרבת קורבנות בתוך גבולות ארץ מצרים, ובפרט במקום מושבם בארץ גושן, תוך איסור מוחלט לצאת למסע של שלושת ימים במדבר. מאחורי הגבלה זו עומדים מניעים פוליטיים ותיאולוגיים. במישור הפוליטי, פרעה חשש שאם יאפשר להם לצאת למדבר, הם יברחו ולא ישובו [רלב"ג]. עצם העובדה שרק בשלב זה הוא מסכים לאפשר להם לזבוח במקומם, חושפת את אכזריותו, שכן עד כה הוא לא איפשר להם אפילו רגע של מנוחה מעבודתם הקשה [שד"ל].
במישור התיאולוגי, מסתמנת תפנית בתפיסתו של פרעה. בעוד שבעבר הוא החזיק באמונת העמים הקדמונים שלכל אל יש אזור שליטה משלו, וסבר שאלוהי ישראל שוכן במדבר, כעת הוא מבין ששכינת ה' נמצאת גם במצרים. לאור העובדה שה' הוכיח את שליטתו בארץ והפלה את ארץ גושן, פרעה טוען שאין עוד צורך לצאת למדבר, שכן ניתן לעבוד את ה' בכל מקום, ואף ראוי ששמו יגדל גם בקרב המצרים [מלבי"ם, שפתי כהן, אלשיך, ביאור יש"ר].
עם זאת, למרות נכונותו הזמנית של פרעה להתיר את הקרבת הקורבנות, הצעתו הייתה בלתי אפשרית ליישום מעשי. הקרבת קורבנות בתוך מצרים הייתה מחייבת את בני ישראל לשחוט את החיות הנחשבות לאלוהויות מצריות, צעד שהיה מוביל בהכרח לסקילתם על ידי המונים זועמים, ולכן דרש משה לצאת אל המדבר ולהתרחק מעיני המצרים [צאינה וראינה].