קרה לכם פעם שהבנתם שאתם לא מצליחים לנצח בוויכוח, ופתאום ניסיתם לעשות הסכם ולשנות קצת את הכללים? זה בדיוק מה שקורה לפרעה. מכת הערוב קשה מאוד, והוא רואה שהקוסמים שלו לא יכולים לעזור. הוא גם שם לב שארץ גושן, המקום שבו גרים בני ישראל, לא נפגעה בכלל מהמכה, והוא מתחיל לפחד מה׳. לכן, הוא מזמין אליו את משה ואהרון. התורה משתמשת במילים וַיִּקְרָא אֶל, כדי ללמד אותנו שפרעה לא צעק עליהם או נתן להם פקודה נוקשה כמו שמלך רגיל עושה. הפעם הוא דיבר אל משה בכבוד רב וביקש ממנו טובה, כי הוא הבין שרק בידיים של משה נמצא הכוח לעצור את המכה.
פרעה מסכים סוף סוף לתת לבני ישראל להקריב קורבנות לה׳, אבל הוא מנסה לקבוע את התנאים בעצמו. הוא מוסיף מילה אחת קטנה שמשנה הכל והיא בָּאָרֶץ. כלומר, פרעה אומר להם שהם יכולים לעבוד את ה׳, אבל רק בתוך ארץ מצרים ולא לצאת למדבר. הוא פשוט פחד שאם הם יתרחקו, הם יברחו לתמיד ולא יחזרו לעבוד אצלו. אבל ההצעה של פרעה הייתה בלתי אפשרית. המצרים באותו זמן חשבו שחלק מבעלי החיים הם קדושים. אם בני ישראל היו מקריבים את בעלי החיים האלה בתוך מצרים, מול העיניים של המצרים, התושבים היו כועסים מאוד ועלולים לפגוע בהם. בגלל זה משה לא מסכים להצעה של פרעה, ומתעקש שהם חייבים לצאת אל המדבר, רחוק מהמצרים, כדי לעבוד את ה׳ בבטחה.