מכת הכנים מהווה נקודת מפנה דרמטית במערכת המכות שניחתו על מצרים. היא פוגעת בבסיס הקיומי ביותר של האומה – אדמתה הפורייה, ונושאת עמה מסרים עמוקים של מידה כנגד מידה, היררכיה רוחנית וגבולות הכוח האנושי.
בניגוד לשתי המכות שקדמו לה, מכה זו מונחתת על המצרים ללא כל התראה מוקדמת. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמכות מסודרות בשלוש קבוצות (דצ"ך, עד"ש, באח"ב). בכל קבוצה, שתי המכות הראשונות מלוות באזהרה, ואילו השלישית משמשת כעונש פתאומי [ספורנו, ריב"א, פענח רזא, בכור שור]. היעדר ההתראה נובע מכך שפרעה הפר את הבטחתו לשלח את העם לאחר מכת הצפרדעים, ועל שקריו הוא נענש כעת במפתיע [אברבנאל, קאסוטו]. בנוסף, מכות שיש בהן סכנת מוות דרשו התראה מפורשת, אך מכות שעיקרן צער והיזק לגוף, כמו הכנים, הובאו ללא אזהרה [הטור הארוך בשם הרמב"ן]. סיבה נוספת לפגיעה הפתאומית היא שהכנים הם תופעת טבע שכיחה המופיעה לרוב ללא אזהרה, והנס התבטא בעוצמה ובפתאומיות החריגה [ריב"א].
הציווי אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן מעורר את השאלה מדוע משה לא ביצע את המכה בעצמו. הפרשנים מסכימים כי הדבר נובע מהכרת הטוב: עפר הארץ הגן על משה כאשר טמן בו את המצרי שהרג, ולכן לא היה ראוי שמשה יכה את העפר [רש"י, הטור הארוך, הדר זקנים, צאינה וראינה]. מעבר לכך, קיימת חלוקה רוחנית בין משה לאהרן: אהרן הופקד על המכות הקשורות ליסודות התחתונים והחומריים (מים ועפר), בעוד משה, שמעלתו הרוחנית הייתה עליונה יותר, שלט על המכות הקשורות ליסודות העליונים ולשמיים, כמו ברד, ארבה וחושך [אבן עזרא, הטור הארוך].
אופן ביצוע המכה מתואר במילים נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ. הציווי מורה לאהרן להטות תחילה את המטה לכל עבר כדי להמשיך את הנס על כל סביבותיו, ורק לאחר מכן להכות בקרקע [העמק דבר]. המילה וְהַךְ טומנת בחובה רמז נוסף: היא מסמלת הכאה של כף אל כף, רמז לכך שהמצרים יכו ויטפחו על בשרם מרוב צער וגירוד [קיצור בעל הטורים].
המכה פוגעת בעֲפַר הָאָרֶץ. אין מדובר רק באבק יבש, אלא בשכבת האדמה הפורייה והמניבה של מצרים, שעתה קמה על יושביה [רש"ר הירש]. המילה לְכִנִּם מתארת את הפיכת העפר עצמו למיני חרקים. באשר לזהותם, יש הסבורים כי מדובר בכיני אדם, בפרעושים קופצים ושחורים שיצאו מן הקרקע, או בטפילים חקלאיים [רשב"ם, הכתב והקבלה, בכור שור, חזקוני]. דעה אחרת גורסת כי אלו היו חרקים מעופפים, דקים ועוקצניים, כדוגמת יתושים, שחדרו לאוזניים ולאפיים של המצרים [שד"ל, קאסוטו]. השורש של המילה כנים קשור למילה "קן", שכן מדובר בטפילים המקננים על גוף חי וניזונים מדמו ומזיעתו [רש"ר הירש].
מכת הכנים רצופה במסרים של מידה כנגד מידה. המצרים מנעו מישראל להתרחץ ולשמור על היגיינה, מה שגרם להם לסבול מכינים, ולכן לקו המצרים באותה מכה [קיצור בעל הטורים]. בנוסף, המצרים ביקשו להשמיד את עם ישראל שנמשל לעפר הארץ, ולכן העפר עצמו נפרע מהם [הכתב והקבלה]. יש כאן גם עונש לעפר עצמו: האדמה במצרים הייתה מתפוררת ולא התגבשה היטב ללבנים, מה שאילץ את בני ישראל לעבוד בפרך וללוש את החומר ברגליהם שוב ושוב. כעונש, העפר קיבל חיות והרגש כדי לסבול בעצמו [שפתי כהן]. ברמה הרוחנית, המצרים השפילו את עצמם כשהשתחוו לחיות ולרמשי האדמה, ולכן ה' הראה להם כיצד אותם רמשים נבזים רודים בהם [ביאור יש"ר]. הכינה, בהיותה טפיל שרק לוקח ואינו תורם, מסמלת את מהות הרע והאנוכיות שאפיינו את התרבות המצרית, ששאבה את חיותה מהקדושה רק כדי לנפח את גאוותה החומרית [חומש קה"ת].
המכה יצרה שני ניסים נפרדים במקביל: העפר עצמו הפך לכינים בכל רחבי מצרים, ובנוסף, הכינים נוצרו ישירות על גופם של האדם והבהמה [אלשיך, אברבנאל, שפתי כהן].
נקודת השיא של המכה היא תבוסתם של חרטומי מצרים. המילה לְכִנִּם חסרה את האות יו"ד, רמז לכך שדעתם של החרטומים הייתה חסרה והם לא הצליחו להתמודד עם המכה [מנחת שי]. מדוע נכשלו? הפרשנים מציעים כמה הסברים: ראשית, חוקיות הכישוף והשדים אינה מאפשרת להם לברוא בריה הקטנה מגודלה של שעורה [שד"ל, מנחת שי, צאינה וראינה]. שנית, הכישוף דורש שרגלי המכשף ייגעו בארץ, אך מאחר שכל הארץ הייתה מכוסה בכינים, הם איבדו את כוחם [מנחת שי]. שלישית, בניגוד למכות הקודמות שבהן החרטומים רק שינו צורה של דבר קיים (מים לדם) או ריכזו יצורים קיימים (צפרדעים), הפיכת העפר לכינים הייתה בריה חדשה יש מאין, פעולה שרק ה' יכול לעשות [צאינה וראינה]. גישה שונה לחלוטין מציעה שהחרטומים דווקא הצליחו לברוא כינים מן העפר, אך כשלו בניסיונם להוציא ולסלק אותם מגופם ומהארץ, ולכן נאלצו להודות כי מדובר ב"אצבע אלוהים" – גזירה עליונה שאין בכוחם לבטל [אברבנאל]. מנקודה זו ואילך, מעמדם של החרטומים התרסק והם חדלו להוות גורם משמעותי בעימות [צאינה וראינה].