משה דוחה את הצעת פרעה להקריב קרבנות בתוך גבולות מצרים, ומציג סירוב מנומס אך תקיף. בדבריו הוא חושף את התהום התרבותית והדתית הפעורה בין אמונת ישראל לבין תפיסת העולם המצרית, ומנמק את סירובו בשתי טענות מרכזיות: הצורך בכבוד הדדי, והחשש המוחשי מסכנת חיים.
על המילים לֹא נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, המבטאות כי הדבר אינו ראוי [שטיינזלץ], יש המזהים משחק מילים עדין בין המילה "נכון" למילה "כן" [קאסוטו]. משה מסביר את חוסר ההיתכנות של ההצעה דרך המושג תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם. המפרשים נחלקו במשמעות ביטוי זה, אך רובם מסכימים כי הוא נוגע למעמדו של הצאן במצרים. גישה אחת גורסת כי הביטוי מתייחס לאלוהי מצרים עצמו. המצרים סגדו למזל טלה, וראו בצאן חיה קדושה המייצגת את האלוהות [אבן עזרא, רלב"ג, מלבי"ם, שפתי כהן]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת שהתועבה אינה החיה עצמה, אלא עצם פעולת הזביחה. המצרים, שייתכן שהיו נמנעים לחלוטין מאכילת בשר מכל סוג שהוא, תיעבו את רועי הצאן ואת שחיטת הבהמות [אבן עזרא, רשב"ם, נתינה לגר]. כך או כך, זביחת צאן במצרים הייתה נחשבת לפגיעה חמורה ומשפילה, בדומה להקרבת חזיר עבורנו [קונטרס חיבה יתירה].
השימוש במילה "תועבה" מעורר קושי, שהרי לא סביר שמשה יטיח עלבון כזה בפניו של המלך. הפרשנים מסכימים כי משה דיבר אל פרעה בנימוס והשתמש בביטוי "אלוהי מצרים", אך כאשר כתב את הדברים בתורה עבור עם ישראל, שינה את המונח ל"תועבה" כדי לגנות את העבודה הזרה [אבן עזרא, רש"י, שד"ל, הטור הארוך, ברכת אשר]. מעניין לציין כי ייתכן ששורש המילה "תועבה" בשפה המצרית העתיקה ציין דווקא טהרה וקדושה, והשפה העברית אימצה אותו במשמעות ההפוכה של גנאי וטומאה [שד"ל, הכתב והקבלה, פרדס יוסף].
מבחינה רעיונית, טמון כאן מסר עמוק על מהות האמונה היהודית אל מול האלילות. בעוד שהעמים סוגדים לכוחות הטבע מתוך פחד וכניעה, היהדות לוקחת את אותם סמלי אלילות ומקריבה אותם לה', ובכך מפגינה את שליטתו המוחלטת של הבורא על הטבע כולו [רש"ר הירש].
בחלקו השני של הפסוק, משה עובר מהנימוק של כבוד לנימוק הביטחוני. המילה הֵן משמשת כאן בלשון שאלה, במשמעות של "האם", כאילו חסרה בה האות ה' [אבן עזרא, שד"ל, שטיינזלץ, אבן עזרא הקצר]. משה שואל בתמיהה רטורית המבטאת זלזול: וְלֹא יִסְקְלֻנוּ? [רשב"ם, רש"י, חזקוני]. כלומר, גם אם פרעה יאשר את הקרבת הקרבנות, ההמון המצרי השקוע באמונתו לא יעמוד מנגד. זביחה פומבית של אלוהיהם לעיניהם תוביל בהכרח למהומה ולכך שההמונים ירגמו את בני ישראל באבנים [ביאור יש"ר, העמק דבר, מלבי"ם]. סכנה זו הייתה מוחשית מאוד, שכן ידוע מימי קדם שהמצרים נהגו לנהל מלחמות עקובות מדם ולסקול אלו את אלו באבנים רק בשל סכסוכים סביב אמונות באלילים שונים בין עיר לעיר [שד"ל].