מכת הערוב דוחקת את מלך מצרים לפינה ומאלצת אותו להרחיב את הסכמתו ליציאת בני ישראל. עם זאת, גם ברגע כניעתו הוא מנסה לשמור על כבודו ולהפגין שליטה, תוך ניהול משחק דיפלומטי של מילים, תנאים וכוונות נסתרות.
פרעה פותח את דבריו בהדגשת המילה אָנֹכִי, כדי להבליט את אישיותו ולהראות שההחלטה עדיין תלויה בו והוא הקובע [קאסוטו]. אולם, ניסוחו טומן בחובו ערמה: באומרו אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם, הוא מתכוון לשלח אך ורק את משה ואהרן ולא את העם כולו, מתוך מחשבה שמשה לא יבחין בתרמית ובהתחמקותו [שפתי כהן].
בהמשך דבריו, פרעה מתעלם מהדרישה המקורית של משה לצאת לדרך של שלושה ימים, ומציב הגבלה משלו: רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות תנאי זה היא אישור להתרחק מהלך של יום או יומיים בלבד, ולא מעבר לכך. ההיגיון שעומד מאחורי דרישה זו נובע מהנימוק שמשה הציג קודם לכן – הצורך לזבוח הרחק מעיני המצרים כדי שלא יסקלו אותם. פרעה טוען כי לשם כך די ביציאה קצרה אל מעבר לגבולות הארץ אל המדבר, ואין כל הצדקה להרחיק נדוד [מלבי"ם, אור החיים]. הגבלה זו גם חושפת את הנחת היסוד של פרעה, שהעם עתיד לשוב למצרים לאחר החגיגה, שכן אם היו עוזבים לתמיד, לא היה אכפת לו כמה רחוק ילכו [ביאור יש"ר]. משה מצידו אינו מתווכח על תנאי המרחק, שכן מטרתו העיקרית היא עצם היציאה מהעיר, מתוך הבנה שברגע שיהיו בחוץ חופשיים, גזרותיו של פרעה כבר לא יהיו רלוונטיות [אור החיים].
בסיום דבריו מבקש פרעה בתמורה: הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי. משמעות המילה הַעְתִּירוּ היא התפללו ובקשו מה' שיסיר את מכת הערוב [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים את הבקשה כדרישה שיתפללו "אף" עליו [נתינה לגר]. מבחינה תחבירית והגיונית, היה ראוי שפרעה יקדים בקשה זו לראשית דבריו, ויאמר: התפללו בעדי שתסור המכה, ורק אז אשלח אתכם [אבן עזרא, טור הארוך]. אולם, יש המסבירים שפרעה סבר שהמכה לא תסור עד שבני ישראל יקריבו את זבחיהם בפועל. לכן, הוא דרש שלא ירחיקו ללכת, כדי שיוכלו לזבוח ולהתפלל עליו מיד כשהם קרובים, וכך תוסר ממנו המכה במהירות [מלבי"ם].