שמות, פרק ח׳, פסוק כ״ד

תארו לעצמכם מישהו שמפסיד בתחרות, אבל מנסה להתנהג כאילו הוא עדיין שולט בכל מה שקורה. זה בדיוק מה שעושה פרעה. מכת הערוב קשה מאוד והוא מרגיש שאין לו ברירה אלא להסכים לשחרר את בני ישראל. למרות שהוא נכנע, הוא מנסה לשמור על הכבוד שלו ומשתמש בתחבולות של מילים. הוא פותח את הדברים שלו במילה אָנֹכִי כדי להראות שהוא המלך וההחלטה עדיין בידיים שלו. מיד אחר כך הוא אומר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם, אבל מסתתרת כאן רמאות קטנה. הוא מתכוון לתת רק למשה ולאהרן לצאת, ולא לכל העם, ומקווה שמשה לא ישים לב. משה הרי ביקש לצאת למסע של שלושה ימים, אבל פרעה מתעלם מזה וקובע תנאי משלו ואומר רַק הַרְחֵק לֹא תַרְחִיקוּ לָלֶכֶת. הוא מרשה להם להתרחק רק הליכה של יום או יומיים. התירוץ שלו הוא שהם רק צריכים להתרחק קצת כדי שהמצרים לא יראו אותם מקריבים קרבנות ויפגעו בהם. התנאי הזה גם מגלה שפרעה בטוח שבני ישראל יחזרו למצרים אחרי החגיגה שלהם, כי אם הם היו עוזבים לתמיד, לא היה אכפת לו כמה רחוק הם ילכו. משה מחליט לא להתווכח על המרחק, כי הוא מבין שברגע שהם יהיו בחוץ וחופשיים, הפקודות של פרעה כבר לא ישנו שום דבר. בסוף פרעה מבקש הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי. המשמעות של המילה הַעְתִּירוּ היא התפללו. הוא מבקש שיבקשו מה׳ שיפסיק את מכת הערוב. פרעה מבקש את זה רק בסוף, כי הוא חשב שהמכה לא תיפסק עד שבני ישראל באמת יקריבו את הקרבנות שלהם. לכן הוא רצה שהם יישארו קרובים, יקריבו מהר, ויתפללו עליו מיד כדי שהמכה תעבור.