תארו לעצמכם שאתם נמצאים רחוק מאוד מהבית, בארץ זרה, ומרגישים קצת עצובים ודואגים. איך הייתם מרגישים אם פתאום הייתם רואים משהו מדהים שמזכיר לכם שאתם ממש לא לבד? זה בדיוק מה שקרה לנביא יחזקאל. הוא פותח את דבריו ומספר לנו מתי זה קרה: וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה. הכוונה היא שעברו שלושים שנה מאז אירוע מרגש מאוד שבו מצאו ספר תורה בבית המקדש. הוא מדייק אפילו יותר ואומר שזה קרה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ. החודש הרביעי לפי התורה הוא חודש תמוז, חודש עצוב שבו החלו הצרות והחורבן בירושלים.
יחזקאל ממשיך ומתאר את המצב שלו: וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר. הוא נמצא הרחק מארץ ישראל, בארץ בבל, יחד עם יהודים רבים שהוכרחו לעזוב את ביתם, והם יושבים יחד ליד נהר ששמו כבר. ה' בוחר להתגלות אליו דווקא שם כדי לנחם את העם, ולהראות להם שגם כשהם רחוקים ובצרה ה' תמיד נמצא איתם. ולפתע, קורה פלא גדול: נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים. יחזקאל רואה מראות נפלאים וגדולים של ה'. בתנ"ך, כשרוצים לתאר משהו עצום ומיוחד מאוד, מוסיפים לו את שם ה', וכך יחזקאל מתאר את החזון המדהים והמרגש שהוא זכה לראות פתאום, משום מקום.