תבוסת ההמון העצום של גוג ומגוג מותירה אחריה מציאות מורכבת של חללים רבים הפזורים ברחבי הארץ, ומחייבת מבצע חסר תקדים בהיקפו כדי להשיב את הארץ למצבה הראוי. על פי ציווי ה' בתורה, גופה שאינה קבורה מטמאת את האדמה, כפי שנהג יהושע בן נון כאשר קבר את חמשת המלכים כדי למנוע את טומאת הארץ [רד"ק].
משום כך, פעולת הקבורה נעשית לְמַעַן טַהֵר אֶת הָאָרֶץ מטומאת המתים [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, קיימת הבחנה מעניינת באשר למניע ולאופן שבו נתפסת קבורת האויב. גישה אחת מדגישה כי הקבורה אינה נעשית מתוך כבוד לנופלים, אלא אך ורק מתוך הצורך ההלכתי והמעשי לטהר את הארץ [מצודת דוד]. מנגד, גישה אחרת מצביעה על כך שבעיני אומות העולם, ההתגייסות לקבורת אויבים מרים נתפסת כמעשה חסד גדול של מתן כבוד אחרון. בשל מעשה זה, זוכים ישראל לשם טוב ולמוניטין מכובד בקרב העמים [צאינה וראינה].
הפרשנים מסכימים כי משך הזמן החריג של שִׁבְעָה חֳדָשִׁים הנדרש למבצע זה, נובע מהכמות העצומה של ההרוגים, המחייבת התעסקות ארוכה וממושכת באיסופם ובקבורתם.