לאחר שהעם עבר את תלאות הגלות וריצה את עונשו, מגיעה שעת הגאולה והרחמים. חזרתם של ישראל לארצם אינה רק אירוע לאומי, אלא מהלך שנועד להשיב את כבודו של ה' בעולם ולתקן את חילול שמו בקרב האומות.
המילה לָכֵן מבטאת את המעבר מדין לרחמים: הואיל וישראל כבר קיבלו את עונשם המלא בגלות, כעת הגיעה העת לגאולתם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת קושרת את המילה עַתָּה לתזמון האירועים: עכשיו, לאחר שה' כבר נפרע ונקם מן האומות שהרעו לישראל, הגיעה השעה להשיב את העם לארצו [אברבנאל].
ההבטחה אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת מכוונת להחזרת בני השבי מן הגולה למצבם הראשון והתקין [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], כאשר המילה נכתבת במסורת כ"שבית" אך נקראת כ"שבות" [מנחת שי].
הפסוק מחלק את ההבטחה לשני חלקים: "שבות יעקב" ו"בית ישראל". חלוקה זו אינה מקרית, אלא משקפת את המצבים השונים של חלקי העם. השם יַעֲקֹב מסמל את עשרת השבטים, שבעיקר הוגלו ונדחו ממקומם אך לא סבלו מגזירות שמד, ולכן לגביהם נאמר רק "אשיב" – חזרה פיזית לארץ. לעומת זאת, יִשְׂרָאֵל מסמל את שבטי יהודה ובנימין, שעברו תלאות קשות וייסורים רבים בגלותם, ולכן הם זקוקים להבטחה נוספת של רחמים וריפוי, כפי שנאמר וְרִחַמְתִּי [מלבי"ם].
סיום הפסוק, וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קָדְשִׁי, מסביר את המניע העמוק לגאולה. משמעות ה"קנאה" כאן היא לבישת רוח של ישועה ונקמה למען שמו של ה' [רש"י, מצודת ציון]. במהלך הגלות חולל שם ה' על ידי האומות, כדוגמת הכשדים, שלעגו וטענו כי ידו של ה' קצרה מלהושיע את עמו [מצודת דוד]. לכן, ה' ינקום את נקמת שמו, יגן עליו מכל פגיעה עתידית [ביאור שטיינזלץ], ויבטיח כי כבודו לא יחולל עוד לעולם [רש"י, מלבי"ם].