התשועה והשלווה אינן מוחקות את זיכרון העבר, אלא דווקא מעצימות את ההכרה בחטא ואת הבושה עליו. כאשר עם ישראל יזכה לטובה מאת ה' וישוב למצבו המתוקן, התגובה הנפשית שתתעורר בו תהיה תחושת כלימה עמוקה על מעשיו הקודמים.
הפרשנים נחלקו בביאור המילה וְנָשׂוּ. גישה אחת מסבירה כי מדובר בלשון משא וסבל, כלומר העם יישא על עצמו ויסבול את תחושת הבושה [מצודת ציון, רד"ק]. מנגד, יש המפרשים מילה זו מלשון כפרה, מחילה ואף שכחה של החטאים, בדומה לביטוי "נשוי פשע" [רש"י בשם מנחם, מלבי"ם].
על פי הגישה המרכזית, תחושת הבושה מתעוררת דווקא מתוך קבלת הטובה. כאשר ה' גומל לעם חסד במקום להענישם כפי הראוי להם, והם יושבים לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד, זיכרון כָּל־מַעֲלָם – הבגידה והחטאים שחטאו כלפיו – גורם להם לבושה כה גדולה עד שלא יוכלו להרים את פניהם [רש"י, מצודת דוד]. אדם המקבל טובה עצומה ממי שפגע בו, מתבייש בכך פי כמה בעת שהוא נזכר ברעתו [מצודת דוד]. מתוך אותה שלווה מובטחת, העם יוכל להביט לאחור אל עברו מתוך הכרה וחרטה [ביאור שטיינזלץ].
לצד הבושה על עצם החטא, יש המדגישים כי העם יישא בפיו ויזכור את כְּלִמָּתָם – הבושה והביזיון שסבלו מידי הגויים בתקופת הגלות, שהייתה עונש ישיר על חטאיהם [רד"ק, מלבי"ם]. זיכרון זה של כלימת הגלות והחטא יעמוד בניגוד מוחלט למצבם החדש, בְּשִׁבְתָּם עַל־אַדְמָתָם לָבֶטַח, מתוך ביטחון שלם שלא יגלו ממנה לעולם [מלבי"ם].