המיקוד הנבואי הולך ומתחדד, ומפנה גזירה אלוהית ישירה וקשה כלפי מנהיג כוחות האויב. ה' מציב את עצמו כריבון על כל האומות, המפנה את מלוא תשומת לבו כדי לעשות משפט צדק, להעניש ולשבור את מתנגדיו.
הפסוק פותח בציווי וְאַתָּה בֶן־אָדָם הִנָּבֵא עַל־גּוֹג. הפרשנים מעלים שתי גישות מרכזיות לשאלה מדוע נדרשת נבואה חדשה וספציפית זו כלפי גוג. הגישה הראשונה מסבירה כי מטרת הנבואה היא להבהיר שעיקר זעם ה' והגזירה מכוונים ישירות כלפי גוג עצמו. האומות האחרות שהצטרפו אליו במלחמה אינן אשמות בחורבן ארץ ישראל ובגלות השבטים, והן ייענשו רק משום שחברו אליו [אברבנאל]. מנגד, הגישה השנייה רואה בפסוק מעבר לנבואה פרטית וייחודית ליחזקאל. בעוד שהנבואות הקודמות על גוג כבר נאמרו על ידי נביאי העבר, כאן נחשף שלב חדש במערכה: מדובר בנבואה על כך שלאחר מפלתו הראשונה של גוג בגבולות הארץ, הוא יתחזק שוב, יאסוף את מחנותיו בפעם השנייה ויעלה לצור על ירושלים [מלבי"ם].
ההכרזה הִנְנִי אֵלֶיךָ מבטאת פנייה אלוהית ישירה אל האויב, שמשמעותה היא שה' פונה ומתייצב מולו [מצודת דוד]. באמירה זו ה' מודיע לגוג ולמגוג כי הוא אדון כל האומות, וכי הוא עתיד להעניש ולשבור אותם [צאינה וראינה]. התואר נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל מתאר את מעמדו של גוג כמנהיג הממלכות הללו [ביאור שטיינזלץ].
מתוך פנייה ישירה זו עולה הבטחה ברורה להמשך המערכה: ה' יילחם בגוג בעצמו, יהפוך את כלי נשקו לחסרי תועלת ויביא למפלתו המוחלטת על הרי ישראל [מלבי"ם, אברבנאל].