היקף החללים העצום שנותר לאחר המלחמה מצריך מבצע לאומי ממושך ומאורגן לטיהור הארץ, אשר עובר משלב של קבורה המונית לשלב של חיפוש קפדני ופרטני.
הפרשנים מסכימים כי המילים וְאַנְשֵׁי תָמִיד יַבְדִּילוּ מתארות קבוצת אנשים קבועה וייעודית שעם ישראל יפריש במיוחד למשימה זו. תפקידם של אנשים אלו הוא להיות עֹבְרִים בָּאָרֶץ באופן תדיר כדי לאתר חללים מפוזרים ולקבור אותם.
באשר למילים מְקַבְּרִים אֶת הָעֹבְרִים, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ] היא שהמילה "את" משמעותה "עם". כלומר, הצוותים הייעודיים נעזרים בעוברי אורח רגילים כדי לקבור את הפגרים, במיוחד את אלו שחוסמים את דרכי המעבר, שכן עוברי הדרך נהנים מפינוי המסלול. מנגד, גישה אחרת [מלבי"ם] מפרשת כי "העוברים" הם החללים עצמם, אותם חיילים מצבא גוג שנדדו בארץ, מתו במגפה ונותרו בשטח.
המשך הפעילות מתמקד בביטוי אֶת הַנּוֹתָרִים עַל פְּנֵי הָאָרֶץ. אלו הם החללים המפוזרים במקומות מרוחקים מדרכי המלך. מאחר שעוברי הדרך אינם מגיעים לשם, הצוותים הייעודיים מטפלים בקבורתם בעצמם [רש"י], והכל במטרה ברורה לְטַהֲרָהּ מן הטומאה.
השלב האחרון במבצע מתואר במילים מִקְּצֵה שִׁבְעָה חֳדָשִׁים יַחְקֹרוּ. הפרשנים מסבירים כי במשך שבעת החודשים הראשונים, כלל העם עוסק בקבורת הפגרים הגלויים לעין. רק בסוף תקופה זו מתחיל שלב החקירה והחיפוש המדוקדק [מצודת דוד, אברבנאל]. בשלב זה, המחפשים סורקים מקומות נסתרים כמו קוצים ושיחים [רש"י]. יש המציינים כי בחלוף שבעה חודשים בשר החללים כבר כלה או נאכל על ידי חיות, ולכן החיפוש מתמקד באיתור עצמות [מלבי"ם]. כאשר המחפשים מאתרים עצם, הם אינם קוברים אותה במקום, אלא מציבים לידה ציון וסימן, כדי שצוותי קבורה שיבואו אחריהם יאספו אותה לקבורה מרוכזת בגיא המון גוג [אברבנאל].