ההכרה ההיסטורית של אומות העולם תוביל להבנה מחודשת של קורות עם ישראל לאורך הדורות. כאשר יראו הגויים את גבורת ה', הם יבינו שגלות ישראל לא נבעה מחוסר יכולתו של ה' להושיעם או מתוך חולשה וקוצר יד, וכן לא מפני שהגויים היו חזקים או טובים יותר מישראל [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ההבנה תהיה שייסורי העם נבעו אך ורק ממעשיהם, עַל אֲשֶׁר מָעֲלוּ־בִי, כלומר כחשו ושקרו בה' [מצודת דוד, מצודת ציון].
הכרה זו מתייחסת לשני שלבים שונים בהיסטוריה של העם, שכל אחד מהם יצר מראית עין של חילול ה': השלב הראשון הוא עצם הגירוש מארץ ישראל, שאירע בגלל עוונותיהם. השלב השני הוא הסבל המתמשך בתוך הגלות עצמה, שבה נמסרו ישראל לידי צָרֵיהֶם, הם אויביהם [ביאור שטיינזלץ], וסבלו מגזרות והשמדות. כעת יבינו הגויים שגם ההפקרות וההרג בגלות לא נבעו מעזיבות או מחוסר אכפתיות, אלא מכך שה' הסתיר את פניו מהם כעונש ישיר על פשעיהם וטומאתם [מלבי"ם].
לגבי תיאור החורבן במילים וַיִּפְּלוּ בַחֶרֶב כֻּלָּם, הפרשנים מסכימים כי המילה אינה מתארת השמדה מוחלטת של כל העם ללא יוצא מן הכלל, אלא מכוונת לכך שרובם הגדול או רבים מאוד מהם נהרגו במלחמות, שכן בלשון המקרא פעמים רבות הרוב נחשב ככל.