ה׳ מכוון את מהלכיו של האויב, מעורר אותו לצאת למלחמה, ומוביל אותו ממקומו המרוחק אל מפלה מוחלטת בארץ ישראל.
המילה וְשֹׁבַבְתִּיךָ מתפרשת כהתעוררות הלב למרד, להליכה שובבה ולנהייה אחר יצר הרע. ה׳ למעשה מניח לאויב להיות מובל ביד יצרו הרע המעורר אותו לצאת לקרב [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
לגבי המילה וְשִׁשֵּׁאתִיךָ, שהיא מילה יחידאית במקרא [ביאור שטיינזלץ], הפרשנים נחלקים לשלושה כיווני חשיבה מרכזיים:
הגישה הראשונה קושרת את המילה לשורש נ.ש.א, במשמעות של פיתוי, הסתה, בלבול והטעיה. בדומה לנחש בגן עדן שהשיא ופיתה את חוה, ה׳ יפתה ויסית את האויב לצאת למערכה [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, ורד"ק בשם תרגום יונתן].
הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון חורבן והכרתה, או לחלופין, גזירה לפיה מתוך כל צבאו העצום של האויב תישאר בחיים רק שישית מן המחנה [רד"ק, צאינה וראינה].
הגישה השלישית דורשת את המילה מלשון המספר שש. לפי פירוש זה, ה׳ ישפוט את האויב בששה שפטים אלוהיים ועונשי טבע: דבר, דם, גשם שוטף, אבני אלגביש (שנותרו עוד מימי משה רבנו), אש וגפרית [רד"ק, מלבי"ם, צאינה וראינה, צוארי שלל, חומת אנך]. יש המוסיפים לעונשים אלו עוד שש פורענויות פיזיות שיבואו עליו בשדה הקרב, כגון שבירת קשתו וחיציו ונפילתו למאכל לעוף השדה ולחיית הארץ [צוארי שלל, חומת אנך]. דעה נוספת גורסת כי המילה מרמזת על מלחמה שתורכב מששה מחנות שיילחמו זה בזה [מלבי"ם].
לבסוף, וְהַעֲלִיתִיךָ מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן וַהֲבִאוֹתִךָ עַל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל, ה׳ ימשוך את האויב מקצות הארץ ומאזור הצפון, כשהוא עומד בראש קבוצת עמים גדולה למסע של כיבושים נרחבים. הוא יובא אל ירושלים והרי ישראל מתוך מחשבה ופיתוי שהוא עתיד לכבוש ולרשת את הארץ, אך למעשה שם הוא ימצא את אובדנו [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. מבחינה נוסחית, המסורה המדויקת מדגישה כי נכתב עַל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל ולא "אל הרי" [מנחת שי].