לאחר הניצחון הגדול על צבאות האויב, ההתעסקות ההמונית בקבורת החללים הופכת למפגן של כבוד אלוהי והכרה בינלאומית בגדולתו ומוסריותו של עם ישראל.
וְקָבְרוּ כָּל עַם הָאָרֶץ – תושבי הארץ כולם ישתתפו באופן פעיל במבצע הקבורה של ההרוגים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. השתתפות המונית זו אינה מובנת מאליה; בדרך כלל הציבור נמנע מלהתקרב לחללים רבים השוכבים זמן רב מחשש להידבקות במגפה, ומותיר את המלאכה לאנשים שהוקצו לכך. אולם כאן, העם כולו יעסוק בקבורה ללא פחד מתוך ביטחון בה' [מלבי"ם].
וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם – פעולה זו תקנה לעם ישראל שם טוב ופרסום עולמי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאומות ישבחו את ישראל על מידת הרחמים והחסד יוצאת הדופן שלהם, שכן הם טורחים לקבור את האויבים שקמו עליהם להורגם. זאת, אף על פי שכוונתם המקורית של ישראל היא רק לטהר את הארץ [רד"ק]. בנוסף, עצם ההיקף העצום של הקבורה, שתימשך שבעה חודשים, ימחיש לעולם כולו את גודל הנס ואת כמות האויבים העצומה שנהרגה למען ישראל, דבר שייחשב להם לגדולה [מצודת דוד]. יתרה מכך, אומות העולם יראו כיצד ישראל זוכים לשמירה אלוהית ואינם נפגעים ממחלות במהלך הקבורה ההמונית [מלבי"ם].
יוֹם הִכָּבְדִי – יום זה יוקדש לכבודו של ה', שיתכבד במפלת האויבים [ביאור שטיינזלץ]. כבוד זה בא לידי ביטוי מצד אחד בעצם הנקמה והשמדת ההמון הרב של האויבים [מצודת דוד], ומצד שני בהפגנת ההשגחה הפרטית המיוחדת של ה' על עם ישראל, השומר עליהם מכל רע ופגע [מלבי"ם].