קיבוץ גלויות ישראל והשבתם לארצם אינם רק אירוע היסטורי לאומי, אלא מהלך שנועד לגלות את קדושת ה׳ לעיני אומות העולם. המילה בְּשׁוֹבְבִי משמעותה השבה, כלומר הזמן שבו יחזיר ה׳ את ישראל למקומם [רד"ק ומצודת ציון]. תהליך זה מתואר בשני שלבים: תחילה השבה מן "העמים", ולאחר מכן קיבוץ מן ה"ארצות", שכן ישראל נפוצו מתוך העמים אל ארצות שונות, וכעת נדרש מהלך של קיבוץ מדוקדק [מלבי"ם]. עם חזרתם, ישובו ישראל לעצמאותם ולכוחם [ביאור שטיינזלץ].
באשר לזמן ולאופי של גאולה זו, ישנן גישות שונות. מחד גיסא, יש המפרשים כי מדובר בהשבת עם ישראל לארצו מגלות בבל ומבין הכשדים [מצודת דוד]. מאידך גיסא, הפירוש מתייחס לגאולה העתידית והסופית, שתהיה מוחלטת ושונה מימי הבית השני, אז עלו רק מעטים ואילו רבים נותרו בגלות. בגאולה העתידית לא ייוותר אפילו יהודי אחד בגולה [אברבנאל].
תכלית המהלך היא וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם – קידוש שם ה׳. קידוש זה יבוא לידי ביטוי בכמה אופנים. עצם הישועה תוכיח לאומות כי לה׳ יש את היכולת להושיע את עמו, ובכך ייפסק חילול שמו [מצודת דוד]. כמו כן, ה׳ יתקדש באמצעות הנסים הגלויים שיעשה למען ישראל, וכן בזכות מעשיהם הטובים של ישראל עצמם [מלבי"ם]. בנוסף, קידוש השם ינבע מכך שהגאולה לא תתרחש רק מתוך רצון טוב של הגויים, אלא תלווה במלחמה ובנקמה באויבים, מה שימחה את כלימתם של ישראל [אברבנאל]. מתוך כל אלה, ייווכחו עמים רבים בקדושת ה׳ כאשר יראו את ישראל שבים לארצם ולגדולתם [ביאור שטיינזלץ].