תארו לעצמכם מצב שבו אדם נמצא בתקופה עצובה, ואחרי זמן רב מגיע אירוע חגיגי שעוזר לו לחזור לשמוח. זה בדיוק מה שקורה ליהודה בסיפור שלנו. התורה מספרת שוַיִּרְבּוּ הַיָּמִים, כלומר עברה תקופה ארוכה של חודשים או אפילו שנים, ובזמן הזה וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ, אשתו של יהודה. הפרידה ממנה יצרה מצב חדש במשפחה, וגרמה לתמר לחשוב שאולי עכשיו יהודה יוכל לשאת אותה לאישה בעצמו ולהשאיר אותה קרובה. לאחר זמן של אבל וצער, וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה. הוא מסיים את תקופת האבל שלו, מתנחם, ומתחיל לחזור לחיים רגילים.
כדי להתעודד, הוא יוצא לדרך ווַיַּעַל, הוא מטפס לאזור גבוה יותר ופונה תִּמְנָתָה, אל עיר שנקראת תמנה. המטרה של המסע שלו היא ללכת עַל גֹּזְזֵי צֹאנוֹ, כלומר לעמוד ולהשגיח על הפועלים שגוזרים את הצמר של הכבשים שלו. באותם ימים, גז הצאן לא היה סתם יום עבודה רגיל, אלא אירוע של שמחה גדולה, משתה וסעודות. יהודה הולך לאירוע החגיגי הזה יחד עם חבר טוב שבא לשמח אותו, ותמר, שיודעת שיהודה מגיע לשם במצב רוח שמח, מבינה שזה בדיוק הזמן המתאים לחכות לו בדרך.