במפגש הטעון לאחר מציאת הגביע, יוסף מתעמת עם אחיו. תגובתו אינה מתמקדת בעלבון האישי או בכפיות הטובה שלהם, אלא בגיחוך ובחוסר ההיגיון שבמעשיהם. הוא פונה אל כלל האחים באומרו וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף, שכן הוא רואה בכולם שותפים מלאים למעשה, ולא רק בבנימין שאצלו נמצא הגביע [מלבי"ם]. ברובד עמוק יותר, יש המפרשים כי בדבריו מסתתר רמז למכירתו בעבר, תוך שהוא מוכיח להם כי ה"ניחוש" והחלומות שלו על כך שימלוך עליהם אכן התגשמו, בניגוד לזלזול שהפגינו אז [שפתי כהן].
בשאלה מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה, רוב הפרשנים מסכימים כי יוסף מצביע על השילוב שבין רשעות לסכלות עמוקה. הוא אינו תובע את עלבונו כמלך, שכן אינו מלך באמת, ואינו מאשים אותם בהשבת רעה תחת טובה כדי שלא לפגוע בכבודו, אלא תוקף את עצם המחשבה האיוולת שיוכלו להערים עליו [ספורנו, העמק דבר, ביאור יש"ר, שטיינזלץ].
כדי להקדים את טענתם האפשרית לפיה הוא עצמו שתל את הגביע באמתחתם, יוסף מצהיר הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ. כלומר, הוא טוען שהמידע על הגניבה הגיע אליו באמצעות כוחותיו המיוחדים ולא כי הוא תכנן זאת [אור החיים]. גישה ייחודית מציעה כי האחים גנבו דווקא את הגביע משום שחששו מניחושיו; בפעם הקודמת הם השיבו את הכסף מחשש שיוסף יגלה זאת באמצעות הגביע, ולכן הפעם החליטו לגנוב את כלי הניחוש עצמו כדי לעוור את עיניו [מלבי"ם].
באשר למהות הניחוש, קיימות שתי גישות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה מפרשת את המושג לא ככישוף, אלא כביטוי לחכמה, להבנה עמוקה, ולכוח הסברה וההיקש השכלי [רש"י, שפתי חכמים]. האחים כבר חוו את חכמתו יוצאת הדופן כאשר הושיב אותם בדיוק לפי גילם וידעו כי שמו "צפנת פענח" מעיד על יכולתו לגלות נסתרות, ולכן היו צריכים להבין שלא יוכלו להסתיר ממנו דבר [ביאור יש"ר].
מנגד, גישה שנייה מפרשת את הדברים על רקע מנהגי התקופה. דרכם של שרים ומלכים הייתה להשתמש בקסמים ובכלי ניחוש כדי לברר ספקות, לאתר גניבות ולחזות את עתיד הממלכה [רשב"ם, שד"ל, הדר זקנים, דעת זקנים]. שימוש בגביעים לצורכי ניחוש – בין אם על ידי התבוננות במים שבתוכם ובין אם בדרכים אחרות – היה פרקטיקה מוכרת ונפוצה בקרב עמים קדומים, ויוסף מציג את עצמו כמי ששולט בחכמה זו [אם למקרא].
לבסוף, בביטוי אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי, יוסף מדייק בלשונו. הוא אינו אומר במפורש שהוא עצמו מנחש בגביע, אלא מנסח את דבריו בזהירות: אדם במעמדי ראוי ומוכשר להשתמש בניחוש. בכך הוא נמנע מלהוציא מפיו אמירה מפורשת שהוא עוסק בכישוף, כדי שלא להיכשל באיסור חמור בדיבורו, אך עדיין מטיל אימה על אחיו ומבהיר להם כי שום דבר אינו נסתר מעיניו [העמק דבר].