ברגע של משבר עמוק, כאשר הראיות מצביעות נגדם וכל דרכי ההצלה נראות חסומות, ניצב יהודה מול שליט מצרים ומקבל עליו ועל אחיו את הדין. במקום להיאבק באשמת הגניבה המופרכת, הוא מעתיק את מוקד הדיון מבית המשפט הארצי אל בית הדין של מעלה, ומכיר בכך שמהלך האירועים אינו אלא התערבות אלוהית.
הפנייה המשולשת של יהודה בתחילת דבריו – מַה־נֹּאמַר לַֽאדֹנִי מַה־נְּדַבֵּר וּמַה־נִּצְטַדָּק – מבטאת חוסר אונים מוחלט. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת כפילות זו. גישה אחת רואה בכך ניסיון למצות את כל סגנונות הטיעון האפשריים: מַה־נֹּאמַר מבטא ניסיון לפייס בלשון רכה, מַה־נְּדַבֵּר מייצג התגוננות בלשון תקיפה וקשה, וּמַה־נִּצְטַדָּק – מילה ששורשה צ.ד.ק – מבטאת את חוסר היכולת להוכיח את חפותם ולהראות שהכל היה עלילה, מבחינה משפטית והגיונית [ספורנו, אור החיים, העמק דבר]. גישה שנייה קושרת כל שאלה לשלב אחר בעלילה שנטוותה סביבם: מה נוכל לומר על הכסף הראשון שהושב לאמתחותינו, מה נדבר על הכסף השני, ואיזו טענה נטען כעת על הגביע [רבנו בחיי, מלבי"ם, חזקוני]. יתרה מכך, עצם השבת הכסף בפעמים הקודמות, שנועדה להוכיח את יושרם, עלולה להיתפס כעת כמעשה ערמה שנועד לרכוש את אמון השליט רק כדי לגנוב לבסוף את הגביע יקר הערך, ולכן אין בפיהם כל מענה [פרדס יוסף].
לנוכח המבוי הסתום, מצהיר יהודה: הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת־עֲוֺן עֲבָדֶיךָ. רוב הפרשנים מסכימים כי יהודה אינו מודה בגניבת הגביע, שהרי בזה הם נקיים לחלוטין, אלא מבין שמתרחש כאן מהלך עליון. ה׳ משול לבעל חוב שמצא שעת כושר לגבות חוב ישן שהיה נסתר עד כה [רש"י, רד"ק, בכור שור]. העוון שאליו מתכוון יהודה הוא חטא מכירת יוסף [טור, שפתי כהן, תולדות יצחק]. זהו עונש של מידה כנגד מידה: כפי שהם חטאו מרצונם כשהרחיקו את יוסף ואילצו אותו להיות עבד, כך כעת ה׳ מביא עליהם צער ועבדות בעל כורחם [העמק דבר, ביאור יש"ר].
מתוך הבנה זו, גוזר יהודה את דינם המשותף: הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַֽאדֹנִי גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר־נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ. תחביר המשפט מעורר תמיהה, שהרי היה מצופה שמי שהגביע נמצא אצלו יהיה העבריין העיקרי, והשאר ייענשו רק בגללו. אולם, לאור ההבנה שהעונש האמיתי הוא על מכירת יוסף, התמונה מתהפכת. האחים הם החוטאים העיקריים הנושאים בעוון הישן, ואילו בנימין, שלא היה שותף כלל למכירה, נענש רק משום שנטפל אליהם והתחבר עמם [רא"ש, תולדות יצחק, שפתי כהן].
הצעתו של יהודה שכולם יהיו עבדים נובעת גם משיקולים מעשיים. הוא בוחר להטיל את האשמה על הקבוצה כולה כדי לא להפקיר את בנימין לבדו לחסדי השליט המצרי, בתקווה שאם יישארו יחד, אולי בעתיד ימצאו דרך להימלט [שד"ל]. כמו כן, בכך שהוא מציע עבדות, הוא נסוג מהצהרתם המקורית שמי שיימצא אצלו הגביע יומת; כיוון שאין עדים לגניבה עצמה, דין המוות אינו תקף עוד [אור החיים]. בתוך סערת הרגשות הזו, נוצרה גם מתיחות פנימית קשה בקרב האחים: בעוד שהם חשדו שבנימין אכן גנב את הגביע וכינו אותו בחרון אף "גנב בן גנבת", בנימין עצמו חשד שאחיו טמנו לו פח כדי להפקירו לעבדות, ממש כפי שעשו לאחיו יוסף [בית הלוי]. בסופו של דבר, דברי יהודה משקפים כניעה מוחלטת לדין שמים, תוך נכונות לשאת באחריות הקולקטיבית למעשי העבר.