בראשית, פרק מ״ד, פסוק ט״ז

במצב של חוסר אונים מול שליט מצרים, יהודה מבין שאין כל דרך לפייס, להתגונן או להוכיח חפות משפטית לגבי השבת הכסף ומציאת הגביע, ולכן הוא שואל מַה־נֹּאמַר לַֽאדֹנִי מַה־נְּדַבֵּר וּמַה־נִּצְטַדָּק. במקום להיאבק באשמת הגניבה המופרכת, הוא מצהיר כי הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת־עֲוֺן עֲבָדֶיךָ, מתוך הכרה שה' גובה מהם כעת חוב ישן על חטא מכירת יוסף ומעניש אותם בעבדות מידה כנגד מידה. משום כך הוא מקבל על כולם דין משותף וקובע הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַֽאדֹנִי גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר־נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ. קבלת הדין המשותפת משקפת את ההבנה שהאחים הם נושאי האשמה העיקריים בעוד בנימין רק נטפל אליהם, והיא נועדה למנוע עונש מוות ולהשאירם יחד כדי לא להפקירו לחסדי השליט.