האחים, הניצבים מול ההאשמה החמורה כי גנבו את גביעו של שליט מצרים, מגיבים בביטחון מוחלט בחפותם. מתוך אמונה שלמה שאיש מהם לא ביצע את הפשע, הם מצהירים על עונש כפול וקיצוני במקרה שהאבדה תתגלה אצלם [ביאור שטיינזלץ].
תחילה הם חורצים את דינו של הגנב עצמו. הם קובעים כי האיש הספציפי שבידו תתגלה הגנבה, אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ, דינו וָמֵת, כלומר יומת וייהרג בידי אחרים [ביאור יש"ר]. הפרשנים מציעים מספר הסברים לחומרת העונש. יש המבססים זאת על שורת הדין, שכן על פי דיני בן נֹח גנבה היא עבירה שדינה מוות [אור החיים], ובפרט כאשר מדובר בגנבה מתוך בית המלכות [העמק דבר]. גישה שונה מציעה שהאחים החמירו על עצמם והציעו עונש כבד בהרבה מהראוי על פי חוק, וזאת אך ורק כדי להוכיח מעל לכל ספק שאינם אשמים [רלב"ג]. הסבר נוסף נשען על דיני ממונות ומעמדם המשפטי: מאחר שעבד אינו מחזיק ברכוש משלו ואין לו יכולת לשלם כפל על גנבה, דינו מיתה, ולכן האחים, המציגים עצמם כעבדי השליט, גוזרים על הגנב דין זה [שפתי כהן].
הצהרה נחרצת זו מעוררת תמיהה: הרי האחים כבר חוו אירוע שבו כספם הושב לאמתחותיהם באורח פלא, ואם כן, כיצד לא חששו מעלילה נוספת שבה הגביע יושתל בכליהם ללא ידיעתם? על כך משיבים שהאחים דקדקו מאוד בלשונם ואמרו אִתּוֹ, כלומר שהגביע יימצא פיזית על גופו של הגנב, בחיקו, ולא בתוך שקו, ובכך קיוו להגן על עצם מפני השתלה של הרכוש [רא"ש]. דעה אחרת מציעה כי האמירה וָמֵת אינה אלא נוסח שגור של שבועה חמורה, שמשמעותה המעשית אינה מוות אלא שעבוד מוחלט לעבדות. עם זאת, גישה זו שנויה במחלוקת, שכן מצינו בעבר שיעקב השתמש בלשון דומה כלפי רחל כאשר לבן חיפש את התרפים, ושם הקללה הובילה למוות ממשי [ברכת אשר על התורה].
באשר לשאר הקבוצה, האחים מצהירים וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים. הם מקבלים על עצמם עבדות קולקטיבית לא משום שהם מודים בשותפות או בידיעה על הפשע, אלא כקנס מחמיר על עצם ההתחברות והקרבה לגנב [העמק דבר]. הצעת השעבוד נבעה גם מתחושת מחויבות, כפיצוי על כך שגמלו רעה תחת הטובות הרבות שהשליט עשה עמם [שפתי כהן].
בסופו של דבר, הצהרה דרמטית זו נאמרה רק מתוך אשליה שהגביע לא יימצא. ברגע שהמציאות טפחה על פניהם והגביע התגלה באמתחתו של בנימין, האחים נסוגו מיד מבקשת עונש המוות, וביקשו להחיל על כולם עונש של עבדות בלבד [הטור הארוך].