בראשית, פרק מ״ד, פסוק ג׳

אחי יוסף עוזבים את מצרים עם עלות השחר, טעונים בתבואה אך חסרי מודעות למלכודת שטמן להם יוסף ולדרמה שעתידה להתחולל בקרוב.

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה אוֹר בצירוף הַבֹּקֶר אוֹר אינה שם עצם, אלא פועל בזמן עבר שמשמעותו "האיר" או "זרח" [רשב"ם, רד"ק, שד"ל, ביאור יש"ר, נתינה לגר, תורה תמימה, שטיינזלץ]. מתוך ניסוח זה לומדים הפרשנים הדרכה מעשית לחיים: על אדם לצאת לדרך תמיד בשעות האור, שכן אור היום מספק הגנה מפני סכנות הדרכים המצויות בלילה, כגון חיות רעות, שודדים ומכשולים [תורה תמימה, צאינה וראינה].

עם זאת, עולה השאלה מדוע המתין יוסף לבוקר, שהרי סוחרי תבואה נוהגים לרוב לצאת לדרכם כבר בחצות הלילה. התשובה לכך היא שיוסף חשש לשלוח את משרתו לרדוף אחריהם באישון לילה, שמא האחים יהרגו אותו כשהדרכים ריקות מאדם [חזקוני]. זכותו של אברהם אבינו היא שהגנה עליהם לבל ישלחו יד באיש שנשלח אליהם [שפתי כהן]. גישה אחרת מסבירה כי יוסף מיהר לשלח אותם מיד עם אור הבוקר, בטרם תפוג השפעת היין ששתו עמו בסעודה בלילה שלפני כן. משום כך נכתב שֻׁלְּחוּ מילה המעידה כי הם שולחו על ידי יוסף ולא יצאו מעצמם, וכיוון שהיו עדיין שתויים, לא היה להם יישוב הדעת לבדוק את שקיהם טרם היציאה [קונטרס חיבה יתירה]. מנגד, יש המפרשים את המילה שֻׁלְּחוּ בפשטות כמתן רשות יציאה [רלב"ג], או אף כתיאור של ליווי מכובד שהוענק להם בצאתם [העמק דבר].

הכתוב מדגיש כי האחים יצאו הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם. ציון החמורים בא ללמד שהם שולחו לשלום כשהם טעונים במשאם [רד"ק], ואף זכו לעזרה ולעצה מאנשי יוסף כיצד להקל על החמורים את המשא הכבד מהרגיל שהועמס עליהם [העמק דבר]. הפירוט נועד גם להדגיש שהם יצאו יחד עם רכושם, בניגוד לחששם המוקדם שמא יילקחו לעבדים יחד עם חמוריהם [שפתי כהן].

מתחת לפני השטח, יציאתם החפוזה של האחים מלווה במתיחות רוחנית. מידת הדין הייתה מתוחה כנגדם בשל חטא מכירת יוסף, והיא זו שגרמה לכך שייאלצו לחזור על עקבותיהם זמן קצר לאחר מכן, בטרם יספיקו להתרחק אל מחוז חפצם [רבנו בחיי].