בדבריו אל השליט המצרי, טווה יהודה מערכת טיעונים רגשית ומחושבת, שנועדה לעורר רחמים מחד, ולחשוף את חוסר ההיגיון שבדרישת השליט מאידך. יהודה מדבר לכאורה מתוך תמימות והיסח הדעת [מלבי"ם], ומצהיר כי האחים לא הכחידו דבר מן האמת [רש"י]. עם זאת, דבריו מכוונים להוכיח כי ההאשמות בריגול והדרישה להבאת האח הקטן לא היו אלא עלילה מתוכננת מראש שנועדה לגזול את הנער, וכי אין זה הוגן להתאכזר אליו כעת בעוון גניבה [אלשיך, בכור שור].
כדי להעצים את הטרגדיה, יהודה פותח בתיאור המשפחה ומונה את סיבות הרחמים: אָב זָקֵן. ציון זקנותו של האב אינו מקרי; מכיוון שהגדול באחים עמד אז על גיל ארבעים וחמש, יכול היה השליט לסבור שאביהם הוא אדם צעיר יחסית, ולכן יהודה מדגיש את זקנותו המופלגת, שכן אדם זקן קשור ומתגעגע לבנו הרבה יותר [אבן עזרא, ביאור יש"ר, מחוקקי יהודה, מלבי"ם]. על בנו נאמר שהוא וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן. התואר קָטָן אינו מתייחס בהכרח רק לגילו הפיזי, שכן בנימין כבר היה אדם בוגר, אלא למצבו הנפשי ולמעמדו: הוא מתגעגע לאביו ונאחז בו כילד קטן [העמק דבר], ואף יעקב עצמו עדיין מתייחס אליו כאל רך בשנים ומפנק אותו יותר משאר בניו [ברכת אשר, מלבי"ם].
במרכז דבריו של יהודה עומדת ההצהרה וְאָחִיו מֵת. הצהרה זו מעוררת קושי, שהרי יוסף עמד מולם חי, ובעבר אף אמרו האחים "והאחד איננו" ולא קבעו נחרצות את מותו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיהודה אכן שינה מן האמת מתוך יראה. הוא חשש שאם יאמר שהאח רק אבד או שהוא עדיין חי, ידרוש השליט שילכו לחפש גם אותו ויביאוהו אליו [רש"י, טור הארוך, ביאור יש"ר]. יש המבארים כי לאחר חקירותיו הקשות של יוסף, האחים נבהלו והחליטו לטעון שמאז פגישתם הקודמת הגיעה אליהם שמועה ודאית על מותו, או שפירשו כעת את המילה "איננו" כהנחה ברורה שהאח מת בדרך, כדי לחתום את הגולל על כל דרישה עתידית בעניינו [גור אריה, שפתי חכמים, פענח רזא, משכיל לדוד, דברי דוד].
מנגד, יש הסבורים כי יהודה כלל לא שיקר. המושג "מיתה" יכול להתפרש גם כנפילה ממעמד, השפלה או מכירה לעבדות. בכך השתמש יהודה בלשון כפולה ומשתמעת לשני פנים: השליט המצרי יכול היה להבין זאת כנפילה ממעמד, בעוד האחים התכוונו למיתה ממשית מבחינתם [הכתב והקבלה]. גישה נוספת גורסת שיהודה השתמש בחזקת מותו של האח כהוכחה משפטית לחפותו של בנימין: אם אמו ואחיו של בנימין מתו בדרכים, והוא עצמו שרד את סכנות הדרך למצרים, הדבר מוכיח מעל לכל ספק שהוא אדם צדיק שזכותו מגינה עליו, ואין זה אפשרי שגנב את הגביע [חתם סופר].
על מצבו של בנימין נאמר וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ. משמעות המילה לְאִמּוֹ אינה שהוא נשאר עבור אמו, שהרי היא כבר מתה, אלא שמאותה האם לא נשאר לו עוד אח, מה שמעצים את ההשגחה והדאגה עליו כבן יחיד לאמו [שפתי חכמים, גור אריה, ביאור יש"ר, מלבי"ם]. הפרשנים עומדים על הדקות שבבחירת המילה וַיִּוָּתֵר. בעוד שיעקב אבינו התייחס לבנימין במילה "נשאר", המבטאת הישארות של דבר יקר וחשוב מתוך כוונה עליונה, יהודה בוחר במילה "נותר", המבטאת הישארות מקרית של טפל או שארית. בכך ניסה יהודה להקטין מעט את חשיבותו של בנימין בעיני השליט, כדי שלא יחמוד אותו לעצמו [פרדס יוסף, הכתב והקבלה, העמק דבר].
את דבריו חותם יהודה בנימוק וְאָבִיו אֲהֵבוֹ. אהבה זו, שהיא גדולה יותר מאהבתו לשאר האחים, היא הסיבה המרכזית לכך שיעקב סירב מלכתחילה לשלוח אותו עמם למצרים [ספורנו]. הכתוב אינו אומר "ואבינו אהבו" אלא וְאָבִיו, כדי להמחיש שאהבתו של יעקב לבנימין וגעגועיו אליו כה עזים, עד שהוא נוהג בו כאילו הוא אב רק לילד זה בלבד [העמק דבר].