במעמד המתוח מול שליט מצרים, יהודה משחזר את השתלשלות האירועים שהובילה להבאת בנימין. בדבריו הוא מעצב מחדש את דרישתו המקורית של השליט, והופך אותה מפקודה נוקשה להתחייבות מוסרית מחייבת, תוך שהוא מציג טיעון הגנה מבריק.
הפרשנים נחלקו בהבנת כוונת הביטוי וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו:
הגישה הראשונה מפרשת את הביטוי כפשוטו – ראייה בלבד [אבן עזרא]. לפי קו חשיבה זה, יהודה טוען כלפי יוסף: אתה דרשת להוריד אותו רק כדי לראות אותו ולבחון האם דברינו כנים, ולא כדי לעכב אותו אצלך [ריב"א בשם ר"ת]. מרגע שהבאנו אותו הוכחנו שאנחנו דוברי אמת, ואם כן, מדוע אתה מתנפל עלינו כעת והופך אותו לעבד? [כלי יקר, אור החיים].
הגישה השנייה והמרכזית יותר טוענת כי שימת עין אינה רק ראייה, אלא ביטוי של השגחה, חמלה ושמירה. כלומר, יהודה מזכיר ליוסף שהוא הבטיח לנהוג בבנימין בטוב, להשגיח עליו אישית ולדאוג שלא יאונה לו כל רע [רמב"ן, רלב"ג, הטור הארוך, העמק דבר, שטיינזלץ, דעת זקנים].
אולם, גישה זו מעוררת קושי בולט שעליו עומדים רבים מהמפרשים: היכן מצינו שיוסף אכן הבטיח לשמור על בנימין ולהיטיב עמו? הרי בשיחתם הקודמת יוסף דיבר אליהם קשות.
חלק מהפרשנים מסבירים כי ההבטחה הייתה מובלעת. מעצם העובדה שהשליט דרש להביא אליו נער קטן ולהפריד אותו מאביו הזקן, מובן מאליו שהוא לוקח על עצמו את האחריות לשלומו ולביטחונו [רא"ש, ריב"א, ספורנו]. יתרה מכך, כאשר יוסף אמר להם בעבר "ויאמנו דבריכם ולא תמותו", משתמע מכך שהעניק להם חסינות מכל האשמה עתידית [פענח רזא].
פרשנים אחרים מסבירים שיהודה עורך כאן שינוי דיפלומטי מכוון של העובדות. מתוך נימוס, כבוד ואימת המלכות, יהודה משמיט מדבריו את האיומים הקשים, את מאסרו של שמעון ואת עלילת הריגול, ובוחר להציג את דרישת השליט כבקשה חומלת ומיטיבה [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר].
על בסיס הנחת ההבטחה הזו, יהודה בונה טיעון מוסרי נוקב: מכיוון שהבטחת להשגיח עליו, עליך לעמוד בדיבורך [מלבי"ם]. גם אם בנימין פשע וגנב, זהו גנאי ופחיתות כבוד למושל הארץ להפר את הבטחתו ולעכב אותו אצלו [רשב"ם, חזקוני].
לצד כל אלה, קיימת גישה פרשנית מפתיעה ושונה לחלוטין, ולפיה המילים וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו כלל אינן ציטוט של דברי יוסף, אלא דבריו של יהודה על עצמו. לפי פירוש זה, יהודה אומר ליוסף: "אתה אמרת הוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י, ואילו אני אמרתי לאבי וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו – כלומר, אני הבטחתי לשמור עליו מכל משמר משום שאני ערב לו ולכן איני יכול לעוזבו" [רא"ש, הדר זקנים, חזקוני, שפתי כהן].