בשיא תחנוניו לפני שליט מצרים, מציג יהודה את התוצאה ההרסנית והמיידית שתתרחש אם האחים ישובו לביתם ללא בנימין. הפסוק מקפל בתוכו לא רק את הטרגדיה המשפחתית הצפויה, אלא גם התמודדות רטורית חכמה עם טענות אפשריות מצד השליט.
המילה כִּרְאוֹתוֹ מדגישה את המיידיות של האסון. יהודה למעשה מקדים מענה לטענה הגיונית שהיה יוסף יכול להעלות: הרי יעקב הוא אדם צדיק וישר, ואם יספרו לו שבנימין נתפס בגניבה, הוא ודאי יסכים שראוי כי הגנב ייענש ויישאר כעבד. על כך משיב יהודה כי לא יהיה לאחים אפילו פנאי להסביר לאביהם את השתלשלות האירועים או לנסות לרכך את הבשורה. עצם הראייה שהנער איננו תגרום למותו המיידי במקום [בית הלוי, רש"ר הירש].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת במילה וָמֵת, וישנה הסכמה רחבה כי היא מתייחסת ליעקב האב שימות מרוב צער, ולא לבנימין. קביעה זו נשענת על ההקשר התחבירי של הפסוק, שבו הנושא המרכזי של המשפט הוא האב [ביאור יש"ר]. הפרשנים שוללים לחלוטין את האפשרות שהכוונה היא שיעקב רק "יחשוב" שבנימין מת, שהרי האחים מתכוונים לומר לו במפורש שהוא חי ונותר כעבד במצרים. לכן, ברור שהמוות המוזכר כאן הוא מותו הפיזי של יעקב מתוך שבר הלב [רש"י, מזרחי, גור אריה, לבוש האורה, משכיל לדוד]. בכך ישנו הבדל מפסוקים קודמים בפרשה, בהם המילה "ומת" התייחסה ספציפית לבנימין [ברכת אשר].
מעניין לציין את ההתמקדות הבלעדית בצערו של האב. יהודה אינו מזכיר כלל את הצער העמוק שייגרם לעשרת בניו של בנימין עצמו אם לא ישוב. מתוך השמטה זו לומדים הפרשנים על טבעו של עולם: דאגתם וצערם של אבות על בניהם עזים הרבה יותר מצערם של בנים על אבותיהם. תכונה זו מושרשת באנושות עוד מימי אדם הראשון; מכיוון שלאדם הראשון לא היו אב ואם, מידת המסירות של בן להוריו לא הוטבעה בבריאה באותה עוצמה כמו אהבת הרחמים הטבעית של אב לבניו [פרדס יוסף].
בסיום דבריו, מתאר יהודה את התוצאה: וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ ביגון אל הקבר. למעשה, המשמעות הפנימית של דברי יהודה ליוסף היא "בכך שאתה מעכב את בנימין, אתה תהרוג את אבינו" [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יהודה בוחר להתבטא בלשון נקייה ומכובדת (כינוי דרך כבוד); במקום להטיח ביוסף האשמה ישירה, הוא תולה את הפעולה באחים ואומר "והורידו עבדיך" [הטור הארוך].
למרות הכבוד שחלקו האחים ליוסף, השימוש החוזר ונשנה שלהם בביטוי "עבדך" כלפי יעקב אביהם נשא עמו מחיר כבד. העובדה שיוסף שמע את אביו נקרא כך שוב ושוב במהלך השיחה ולא מחה על הפגיעה בכבודו, גררה ענישה שמימית. בשל כך, נמנעה מיוסף הזכות להעמיד שנים עשר שבטים כפי שהיה ראוי לו כאביו, ונולדו לו שני בנים בלבד [הדר זקנים].