תארו לעצמכם שאתם צריכים לחזור הביתה ולספר להורים שלכם בשורה כל כך קשה, שאתם יודעים שהם אפילו לא יצליחו להקשיב לכם מרוב צער. זה בדיוק המצב של יהודה. הוא עומד מול שליט מצרים ומתחנן על אחיו הצעיר, בנימין. יהודה מנסה להסביר לשליט מה יקרה אם הם יחזרו לארץ כנען בלעדיו.
השליט אולי חושב שיעקב, שהוא אדם צדיק וישר, יקשיב לסיפור, יבין שבנימין נתפס כביכול בגניבה, ויסכים שהוא יישאר כעבד. אבל יהודה מסביר שזה בכלל לא משנה, כי לא יהיה להם אפילו רגע אחד להסביר לאבא שלהם מה קרה. המילה כִּרְאוֹתוֹ מלמדת אותנו שברגע שיעקב רק יראה מרחוק שבנימין איננו, באותה השניה הוא לא יעמוד בזה. מרוב שבר לב וצער עמוק הוא מיד וָמֵת. מדובר כאן על יעקב האב שימות מרוב עצב, כי האהבה והדאגה של אבא לילדים שלו הן תכונות כל כך חזקות ועוצמתיות שקיימות בעולם עוד מימי אדם הראשון.
יהודה ממשיך ואומר לשליט וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ ביגון אל הקבר. בעצם, יהודה מתכוון להגיד לשליט: "אם אתה משאיר אצלך את בנימין, אתה זה שתפגע באבא שלנו". אבל בגלל שיהודה רוצה לדבר אל השליט בצורה מכובדת ונקייה, הוא לא מאשים אותו ישירות. במקום זה הוא אומר ש"אנחנו, העבדים שלך, נוריד את אבא שלנו בצער לקבר".
אגב, במהלך כל השיחה הזו האחים קראו ליעקב "עבדך" שוב ושוב. יוסף, שעמד מולם, שמע איך קוראים לאבא שלו "עבד" ולא מחה על הפגיעה בכבודו. בגלל שהוא שתק ולא עצר אותם, הוא נענש משמיים ונולדו לו רק שני בנים, במקום שנים עשר בנים שהיו יכולים להיוולד לו.