גילוי הגביע באמתחתו של בנימין מכה את האחים בתדהמה, ומוביל לתגובה רגשית ופיזית עזה המלווה בחזרה נחרצת למצרים. הפעולה הראשונה שלהם היא וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם, מעשה שנעשה מתוך זעזוע עמוק, חוסר אונים, בושה וחרדה מהתוצאות, ובמיוחד מהמחשבה שאביהם ימות ביגון אם בנימין לא ישוב [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, האחים לא קרעו את כל בגדיהם כדין אבלות גמור, אלא רק את שמלותיהם העליונות, שכן הקריעה נבעה מצער עמוק ולא מחיוב הלכתי [העמק דבר].
חלק ניכר מהפרשנים מצביעים על עקרון של מידה כנגד מידה המסתתר מאחורי קריעת הבגדים. כשם שהאחים גרמו לאביהם יעקב לקרוע את בגדיו לשווא כאשר הביאו לו את כותונת יוסף הקרועה, כך כעת גלגל ה' שיקרעו את בגדיהם לשווא בגלל עלילתו של יוסף [הטור הארוך, הדר זקנים, צאינה וראינה]. גם מנשה, בנו של יוסף ושליחו שרדף אחרי האחים וגרם להם לקרוע את בגדיהם, נענש על כך במידה כנגד מידה, ונחלתו בארץ ישראל נקרעה וחולקה לשניים משני עברי הירדן [הדר זקנים, צאינה וראינה].
באותם רגעים מתוחים, כל האחים קרעו את בגדיהם, כולל בנימין עצמו. המדרש מתאר כי מתוך כעסם, הכו האחים את בנימין בין כתפיו והטיחו בו שהוא גנב בן גנבת, ברמזם לאמו רחל שגנבה את התרפים. בזכות בזיונות אלו שספג בנימין על לא עוול בכפו, הוא זכה לשכר כפול: מבני בניו יצא מרדכי היהודי שלבש לבוש מלכות, ובחלקו של בנימין, בין כתפיו, שרתה השכינה ונבנה בית המקדש [הדר זקנים, צאינה וראינה].
לאחר ההלם הראשוני, האחים מתארגנים לחזרה. המילה וַיַּעֲמֹס משמעותה טעינת המשא [רלב"ג], כאשר השורש ע.מ.ס מתייחס ספציפית להרמת המשא עצמו, בניגוד לשורש ט.ע.ן המתייחס לבהמה הנושאת אותו [ביאור יש"ר]. הפרשנים מדגישים את העובדה שהתורה בחרה בלשון יחיד, אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ, ולא בלשון רבים כפי שהופיע קודם לכן בפריקת השקים. שינוי זה בא ללמד על גבורתם ועוצמתם הפיזית של האחים. למרות המשבר, הם היו בעלי זרוע ולא נזקקו לעזרה זה מזה כדי להרים את המשאות הכבדים [רש"י, משכיל לדוד]. יש המוסיפים כי בשעת פריקת השקים סייעו האחים זה לזה כדי להימנע מאיסור טלטול משא בשבת, אך כעת, כשהם מכינים את עצמם לסכנה ולמלחמה אפשרית, כל אחד טען את שקו בעצמו כדי להפגין את כוחו וגבורתו [פרדס יוסף].
לבסוף, הפסוק חותם במילים וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה. למרות שמדובר בעיר הבירה של מצרים, עיר גדולה ומבוצרת, התורה מכנה אותה בסתמיות "העיר". הסיבה לכך היא שכאשר האחים שבו על מנת להילחם ולשחרר את בנימין, העיר העצומה לא נחשבה בעיניהם כלל, ומבחינת החשש ממלחמה הם התייחסו אליה כאל עיר קטנה ופשוטה של עשרה אנשים בלבד [רש"י].