בדברי תחינתו אל שליט מצרים, יהודה מצטט את דברי אביו יעקב כדי להמחיש את הקשר העמוק והגורלי של האב לבנו הצעיר בנימין. דרך ציטוט זה, יהודה משרטט תמונה כאובה של אב החושש לאבד את שארית תקוותו.
הפרשנים עומדים על קושי בולט בדברי יעקב: מדוע הוא אומר שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי, וכיצד הוא יכול לומר משפט כזה בנוכחות בניו האחרים, בהתעלם מכך שיש לו נשים נוספות, בנים רבים ונכדים? [ברכת אשר על התורה].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה אִשְׁתִּי מכוונת לרחל, שהייתה האישה העיקרית והאהובה שעבורה עבד יעקב. יעקב מדגיש כי רחל הייתה האישה היחידה שלקח מרצונו המקורי ובלא מרמה, ולכן היא נחשבת לאשתו האמיתית. בעקבות זאת, הוא אהב את שני בניה כאילו היו בניו היחידים והעיקריים, בעוד שאת שאר נשיו ובניהן החשיב, באופן יחסי, כפילגשים וכבני פילגשים [רמב"ן, טור הארוך, רבנו בחיי, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. מעמד בכיר זה של רחל בא לידי ביטוי במקומות נוספים במקרא, שבהם היא מוזכרת לפני לאה, שכן היא הייתה עיקר הבית והראשונה במחשבתו של יעקב [רמב"ן, רבנו בחיי].
יהודה משתמש בציטוט זה כדי להסביר מדוע ירידת בנימין למצרים תוביל את יעקב לאסון. הוא מציג את טענתו של יעקב כקל וחומר: הרי מאשתו העיקרית נולדו לו רק שני בנים, דבר המעיד על מזלו הקשה מראש [העמק דבר]. הבן הראשון יצא לדרכו מרצונו, נשאר קרוב יחסית, וטרם פגעה בו מידת הדין, ובכל זאת נטרף. על אחת כמה וכמה הבן השני, שנלקח כעת מידיו בכוח, למקום רחוק, ולאחר שהאסון כבר הכה במשפחה, הרי שברור כי פגיעה בו תוריד את שיבת האב ביגון לשאול [אלשיך].
בתוך כך, ניתן להבחין כי בנאומו כאן משנה יהודה את סדר הדברים שאמר יעקב במקור, ואף מוסיף אמירות שלא תועדו קודם לכן בפירוש. תוספות אלו נועדו להמחיש לשליט את עוצמת החרדה והאזהרה של יעקב, עוד בטרם הסכים בלית ברירה לסמוך על ערבותו של יהודה ולשלוח את בנימין [העמק דבר].