ברגע השיא של נאום ההגנה, מציע יהודה הצעה דרמטית ומעשית גם יחד: להקריב את חירותו שלו ולהימכר לעבד במצרים, ובלבד שאחיו הצעיר ישוב לאביהם. מאחר שהאחריות כולה מוטלת על כתפיו, והוא אינו מסוגל לשאת את המחשבה שיראה בסבלו של אביו, הוא מבין כי הדרך היחידה לתקן את המצב שנוצר בעקבות עלילת הגביע היא להישאר במצרים [מלבי"ם, ביאור יש"ר]. יהודה מבקש למנוע מצב שבו יחטא לאביו כל ימיו אם לא יקיים את הבטחתו להשיב את בנימין [ספורנו]. מבחינה הלכתית ומשפטית, ברגע שיהודה מבטיח את חזרתו של בנימין, גם אם הוא עצמו נשאר מאחור ואחיו הם אלו שלוקחים אותו, נחשב הדבר כאילו יהודה קיים את הבטחתו לאביו, שכן שלוחו של אדם נחשב כמותו [אור החיים, צפנת פענח].
יהודה מציע: יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי - קח אותי לעבד במקומו [ביאור שטיינזלץ]. הוא אינו מבקש רק רחמים, אלא מציג עסקה כדאית שבה השליט המצרי לא יפסיד. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שיהודה טוען לעליונות מוחלטת על פני בנימין בכל הנוגע לעבדות. בעוד שבנימין אינו מוכשר ואינו רגיל לעבודת עבד [מלבי"ם], יהודה מציע את עצמו כמי שמעולה ממנו לכל דבר: בכוח הפיזי לדברים הדורשים מאמץ כגון חטיבת עצים, בתכסיסי מלחמה, ובשירות כללי [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, משכיל לדוד]. אגב כך, יש להעיר כי אף שבנימין מכונה כאן נער, הוא כבר היה באותה עת אדם בוגר ואב לילדים, והפער בינו לבין יהודה עמד על כעשר שנים בלבד, כך שטענת עליונותו של יהודה מתייחסת לכישוריו הספציפיים ולא רק לגילו [ברכת אשר על התורה].
מתחת לפני השטח של ההצעה המנומסת, מסתתרת האשמה מרומזת כלפי מניעיו של יוסף. יהודה רומז כי אדם סביר אינו מעוניין להחזיק בביתו עבד שנתפס כגנב, אלא אם כן אין לו ברירה. אם השליט מוותר על עונש המוות, מתעקש להשאיר דווקא את הגנב כעבד, ומסרב להחליפו בעבד חזק ומוכשר הרבה יותר, הדבר מוכיח כי אין כאן רצון אמיתי בעבד, אלא עלילת שווא שנתפרה מראש [חזקוני, יריעות שלמה].
ברובד הפנימי והמוסרי, עצם הסכמתו של יהודה להשתעבד מהווה תיקון עמוק לעברו. הצעתו לרדת לחיי עבדות היא בבחינת "תשובת המשקל" - כפרה ומידה כנגד מידה על כך שבעבר הוא עצמו הציע למכור את אחיו יוסף לעבד [פרדס יוסף]. בזכות הקרבה זו יתאפשר הסיום שאותו הוא מבקש: וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו - ישוב הביתה בשלום [ביאור שטיינזלץ].