ברגע השיא של נאום ההגנה, ניצב יהודה מול שליט מצרים ופורש את המלכוד הרגשי והמוסרי הבלתי אפשרי שבו הוא נמצא. הוא מציע לוותר על חירותו ולבחור בחיי עבדות נצחיים, ובלבד שלא יחזור לביתו ללא אחיו הצעיר [רמב"ן, ביאור יש"ר]. בחירה זו אינה מקרית, אלא מהווה סגירת מעגל ועונש סופי על מכירת יוסף; מכיוון שיהודה היה זה שיעץ לאחיו למכור את יוסף לעבד, הוא נאלץ כעת להשתעבד בעצמו לעולם תחת בנימין, אחיו המלא של יוסף [ביאור יש"ר]. בנוסף, יהודה מפרט את מניעיו הכנים בגלוי כדי שהשליט לא יחשוד בו שהוא מנסה להערים עליו, ומציע את עצמו רק משום שהוא חזק יותר מהנער ויוכל לברוח בקלות רבה יותר בעתיד [רמב"ן].
מצוקתו של יהודה נובעת בראש ובראשונה מהערבות האישית שנתן לאביו, ערבות שאם לא יעמוד בה, הוא צפוי לעונש רוחני כבד של נידוי [צפנת פענח]. עם זאת, עולה השאלה מדוע יהודה כה חושש להסביר לאביו את המצב לאשורו. הרי אם יחזור לאביו ויספר לו שנאנס להשאיר את בנימין בידי השליט ואין ביכולתו להצילו, בוודאי יעקב לא יתאכזר אליו, אלא יתיר לו את הנדר כדי שלא לשכל את שני בניו יחד [אור החיים]. יתרה מכך, יהודה מבין שבין כך ובין כך לא יוכל לקיים את שבועתו במלואה, שהרי נשבע להביא את הנער בפועל, וגם אם יישאר במצרים כעבד ויציל את בנימין, הוא מפר את התנאי האישי שלו מול אביו [העמק דבר].
מתוך הבנה זו, ניגש יהודה לטענתו המרכזית והאנושית ביותר. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי - יהודה מודע לכך שיעקב יסבול צער רב גם אם יהודה עצמו יישאר כעבד במצרים ולא ישוב, אך הוא מכיר באהבה המיוחדת והייחודית שיש לאביו כלפי בנימין [ספורנו, העמק דבר, ביאור שטיינזלץ]. לכן, הוא חותם את דבריו בחיבור ישיר לבקשתו להישאר כעבד תחת הנער [שד"ל], ומסביר שעיקר פחדו הוא פֶּן אֶרְאֶה בָרָע - החשש לראות בעיניו את הטרגדיה. גם אם לא יוכל למנוע את צערו של אביו, הוא מעדיף להישאר במצרים ולא להיות נוכח במקום, רק כדי להיחסך מהייסורים שבלראות את אביו בוכה ומתאונן עליו כל ימיו עד מוות [רמב"ן, ספורנו, אור החיים, העמק דבר].