יהודה משחזר באוזני יוסף את הבהרתם החד־משמעית לאביהם, כי לא יוכלו לָרֶדֶת, כלומר לשוב למצרים, ללא בנימין [ביאור שטיינזלץ]. בדבריו מקופלים שני נימוקים הגיוניים מדוע הנסיעה ללא אחיהם הקטן נידונה מראש לכישלון. ראשית, אילו שליט מצרים היה מסתפק באיום כללי, ייתכן שהיו מסתכנים ויורדים מתוך תקווה שירחם עליהם בראותו את רעבונם. אולם משום שהציב תנאי מפורש להבאת בנימין, ברור היה שלא יחוס עליהם אלא יעמוד על קיום תנאו. שנית, האזהרה כי לא יוכלו לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ שוללת את עצם המפגש. אילו האיום היה עונש כלשהו, ייתכן שהיו מוכנים לספוג אותו ובלבד שישיגו מזון, אך מאחר שנאסר עליהם כלל להופיע לפניו, ממילא לא יוכלו לבקש אוכל והמסע יאבד את תכליתו [מלבי"ם].
בחירת המילים של יהודה בביטוי פְּנֵי הָאִישׁ אינה מקרית, וטומנת בחובה מסר סמוי. בעבר, כאשר סיפרו האחים ליעקב על קורותיהם, הם כינו את יוסף "אדוני הארץ", מתוך הנחה שגם אביהם יכיר במעמדו של השליט. אולם לאחר שיעקב התייחס אליו בתגובתו כ"איש" בלבד, הבין יהודה כי אביו אינו חולק לו כבוד מלכות. מכיוון שאין זה ראוי לחלוק לאדם כבוד בפני מי שגדול ממנו ואינו עושה זאת, נמנע יהודה מלהזכיר את התואר "אדון" באוזני יעקב, והשתמש במילה "האיש". כעת, בעומדו פנים אל פנים מול יוסף, יהודה מדייק ומשחזר את דבריו לאביו כהווייתם, ללא ניסיון לייפות את המציאות או להוסיף תוארי כבוד. בכך הוא רומז ליוסף: במקומנו ובביתנו, כבודו של אבינו גדול מכבודך [חתם סופר].