תארו לעצמכם מצב שבו מאשימים אתכם במשהו שבכלל לא עשיתם, אבל כל ההוכחות מצביעות נגדכם. איך הייתם מרגישים? יהודה והאחים עומדים מול שליט מצרים, הגביע נמצא בתוך השק של בנימין, וכל דרכי ההצלה נראות חסומות. יהודה מרגיש חוסר אונים מוחלט. הוא פונה לשליט ואומר מַה־נֹּאמַר לַֽאדֹנִי מַה־נְּדַבֵּר וּמַה־נִּצְטַדָּק. שלוש הפעמים שהוא שואל "מה" מראות שפשוט אין להם שום מילים ושום דרך הגיונית להוכיח שהם צודקים ושמדובר בעלילה.
במקום להמשיך להתווכח, יהודה מבין שקורה כאן משהו הרבה יותר גדול. הוא אומר הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת־עֲוֺן עֲבָדֶיךָ. יהודה ממש לא מודה שהם גנבו את הגביע, הרי הם נקיים מזה לחלוטין. הוא מתכוון שה' מצא עכשיו זמן להעניש אותם על חטא ישן מאוד שהם הסתירו: מכירת יוסף. זהו עונש של מידה כנגד מידה, פעם הם הרחיקו את אח שלהם וגרמו לו להיות עבד, ועכשיו ה' מביא עליהם עבדות בעצמם.
מתוך ההבנה שזהו עונש מה', יהודה אומר הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַֽאדֹנִי גַּם־אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר־נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ. זה אולי נשמע קצת מוזר, הרי הגביע נמצא רק אצל בנימין, אז למה שכולם ייענשו? אבל לפי מה שיהודה הבין, דווקא האחים הגדולים הם אלו שחטאו בעבר וצריכים לשאת בעונש הישן, ובנימין רק נתפס יחד איתם. חוץ מזה, יהודה מציע שכולם יהיו עבדים כדי לא להפקיר את בנימין לבדו במצרים. הוא לוקח אחריות על כולם מתוך תקווה שאם הם יישארו יחד, אולי בעתיד הם ימצאו דרך להשתחרר.