בראשית, פרק מ״ד, פסוק י״ז

תארו לעצמכם שאתם עומדים מול שליט חזק וכל רגע מחכים לשמוע מה הוא יחליט לעשות איתכם. ברגע המותח הזה, יוסף מוסר לאחים את פסק הדין שלו. האחים חשבו שכולם ייענשו יחד, אבל יוסף אומר להם חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת. הוא מסביר שזה לא מכובד ולא צודק להעניש אנשים חפים מפשע. הרי הגביע נמצא רק אצל אחד מהם, ושאר האחים כנראה בכלל לא ידעו מזה, ולכן אי אפשר להעניש אותם רק בגלל חשד. יוסף אפילו מקל עליהם את העונש וקובע כי הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ רק הוא יישאר כעבד, ולא יקבל עונש חמור יותר כפי שהאחים עצמם הציעו קודם. לשאר האחים הוא אומר וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם, כי הוא יודע שיעקב מחכה להם בקוצר רוח שיביאו את האוכל הביתה. אבל מתחת לפני השטח, מסתתרת המטרה האמיתית של יוסף. הוא בעצם עושה לאחים מבחן גדול. הוא רוצה לראות האם הם השתנו מאז שמכרו אותו. האם הם יעזבו את בנימין לבד במצרים כמו שעזבו אותו, או שהם יגנו עליו כדי לא לצער שוב את אבא שלהם? ההתעקשות הזו של יוסף להשאיר רק את בנימין, היא בדיוק מה שגורם ליהודה לקום ולעשות מעשה. ברגע שיהודה מבין שזה לא עונש מאת ה' על חטאי העבר של האחים אלא רק החלטה של השליט המצרי, הוא אוזר אומץ לגשת אל יוסף כדי לקיים את ההבטחה שנתן לאבא שלו ולהחזיר את בנימין הביתה.