קרה לכם פעם שהאשימו אתכם במשהו שבכלל לא עשיתם, ועוד בביטחון גמור? האחים של יוסף נמצאים בדיוק במצב הזה, והם בהלם מוחלט. מנהל הבית של יוסף רודף אחריהם ומאשים אותם בגניבת הגביע. האחים לא מסתפקים רק בלומר "לא גנבנו", אלא מוחים על עצם החשד. הם שואלים לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כלומר, איך אתה יכול לדבר בכזה ביטחון כאילו ברור לך לגמרי שהגביע אצלנו ושכולנו שותפים למעשה?
הם בכוונה משתמשים במילה כַּדְּבָרִים עם האות כף בהתחלה, כדי להדגיש שאין שום היגיון בהאשמה הזו, ושהם שוללים לחלוטין לא רק את הגניבה עצמה, אלא כל מעשה שרק דומה לה.
כדי להראות עד כמה הם מזועזעים, הם זועקים חָלִילָה. המילה הזו קשורה למילה חולין, שמשמעותה מעשה בזוי ושפל. האחים מסבירים שגניבה, ובמיוחד מאדם שעזר להם והיה טוב אליהם, היא מעשה שרחוק מאוד מהאופי שלהם.
כדי להוכיח את החפות שלהם, האחים משתמשים בהיגיון פשוט וחכם. הם מזכירים שהם כבר הוכיחו כמה הם ישרים כשהחזירו את הכסף שמצאו בשקים שלהם. הרי אם הם טרחו וחזרו כל הדרך מארץ כנען כדי להחזיר כסף מרצונם החופשי מבלי שאף אחד ביקש, ברור לגמרי שהם לא יגנבו בכוונה מתוך בית של אדם שאירח ודאג להם. בנוסף, הם מסבירים שאין להם בכלל סיבה לגנוב את הגביע. גם אם המצרים חושבים שיש לגביע כוחות של קסם, האחים לא מתעסקים בכישוף. בשבילם זה סתם חפץ פשוט, ואין להם שום עניין בו.