אנשי בית אחאב מוכים בחרדה משתקת לנוכח איומו של יהוא, ומגיעים להבנה כי כל התנגדות מולו נידונה לכישלון [ביאור שטיינזלץ]. כאשר הם מזכירים את שְׁנֵי הַמְּלָכִים, כוונתם ליוֹרָם מלך ישראל ולאחזיהו מלך יהודה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. המילים לֹא עָמְדוּ מבטאות את העובדה שהמלכים לא הצליחו להחזיק מעמד מול יהוא אפילו לרגע קצר, אלא מיד ברחו ונסו מפניו [חומת אנך].
מתוך כך הם מסיקים בייאוש: וְאֵיךְ נַעֲמֹד אֲנָחְנוּ. מסקנה זו נובעת מההכרה כי השתלשלות העניינים מוכיחה שיד ה' היא שעשתה זאת במטרה לאבד את בית אחאב, ולכן אין כל טעם לצאת למלחמה [חומת אנך]. לצד זאת, אף על פי ששני המלכים נהרגו כאשר היו מלווים בפמליה קטנה בלבד או במעט אנשים, עצם מותם המהיר סיפק לאנשי בית אחאב תירוץ נוח כדי להימנע מעימות צבאי ישיר מול יהוא [ביאור שטיינזלץ].
הערת נוסח על הפסוק מצביעה על כך שהמילה וַיִּרְאוּ נכתבת בכתיב חסר (ללא האות יו"ד לאחר הרי"ש), כפי שמופיע בכתבי יד מדויקים ועל פי מסורת הכתיב המקראית [מנחת שי].