יהוא יוצא בבוקר אל העם ביזרעאל ומתמודד עם הביקורת האילמת שלהם כלפי המרד העקוב מדם שהוביל. הוא משתמש בטקטיקה רטורית מחושבת, ומשווה בין ההתנקשות הבודדת שביצע במלך לבין הטבח ההמוני שביצעו אחרים, במטרה להוכיח כי המהלך כולו מוכוון מלמעלה.
תחילה פונה יהוא אל הקהל ואומר צַדִּקִים אַתֶּם (מילה הנכתבת במסורת המקרא בכתיב חסר, ללא האות יו"ד הראשונה [מנחת שי]). כוונתו באמירה זו היא להציף את תחושת העליונות המוסרית של העם: אתם מחזיקים את עצמכם כצדיקים ורואים בי אדם רשע על כך שמרדתי במלך והרגתי אותו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יהוא אינו מתכחש למעשיו, אלא מודה בגלוי: קָשַׁרְתִּי עַל אֲדֹנִי, כלומר מרדתי נגדו, ואני נושא באחריות לכך [ביאור שטיינזלץ].
מכאן עובר יהוא לשאלת המחץ: וּמִי הִכָּה אֶת כָּל אֵלֶּה. מי הרג את כל בני המלך? הרי לא אני עשיתי זאת, אלא נכבדי העיר שומרון שהרגו אותם מבלי שאפילו ניסו להילחם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מתוך עובדה זו, יהוא בונה טיעון הלכתי ומוסרי: על פי הדין, ציבור אינו רשאי למסור אנשים להריגה אלא אם כן הם חייבים מיתה כדין. מאחר ששארית ישראל הם אנשים צדיקים שלא יעשו עוול, עצם העובדה שמנהיגי שומרון ביצעו את ההריגה ההמונית מוכיחה כי לא מדובר ברצח פוליטי רגיל [מלבי"ם].
המסקנה שיהוא מבקש להחדיר בלב העם היא שגזירת הריגתם יצאה מאת ה', ומי שמבצע אותה מקיים את מצוות ה'. בכך הוא מבהיר כי איש מהם אינו נושא באשמה, וכי הן הוא והן העם נקיים ומוצדקים בשפיכת דמו של בית אחאב [רש"י, רד"ק].