עקירת פולחן הבעל מגיעה לשיאה לא רק בהריסה פיזית של המקום, אלא בהפיכתו לאתר של ביזיון פומבי ומתמשך. הפעולה מתחילה בשבירה והריסה מוחלטת, כאשר משמעות המילה וַיִּתְּצוּ היא שבירה וניתוצה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. תחילה נהרסת מַצְּבַת הַבָּעַל, שהיא הבסיס שעליו עמדה צלמית העבודה הזרה [מצודת דוד], ולאחר מכן מוחרב המבנה כולו. אגב כך, המילה וַיְשִׂמֻהוּ נכתבת בטקסטים המדויקים בכתיב מלא עם האות יו"ד [מנחת שי].
השלב הסופי והמשמעותי ביותר של ביזוי העבודה הזרה מתבטא במילים למחראות (כתיב) ו-לְמוֹצָאוֹת (קרי). כלל הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא שהמקום הוסב לשירותים ציבוריים ולבית כיסא. עם זאת, ישנו הבדל בין האופן שבו המילה נכתבת לאופן שבו היא נקראת: המילה הכתובה למחראות היא מונח בוטה וישיר לצואה [רש"י], בעוד שהמילה הנקראת לְמוֹצָאוֹת משמשת כלשון נקייה ומעודנת יותר לאותה פעולה בדיוק [רד"ק].
המטרה בהפיכת מקום הפולחן לבית כיסא היא לבזות ולהשפיל את העבודה הזרה עד תום [רלב"ג]. על רקע זה, מובאת דעה בתלמוד שלפיה במקרה הספציפי הזה ראוי לקרוא את המילה כפי שהיא נכתבת בצורתה הבוטה, ולא בלשון נקייה. זאת משום שעל אף שכל סוג של ליצנות וזלזול אסור, ליצנות וביזוי כלפי עבודה זרה מותרים ואף רצויים, ולכן יש להדגיש את הגנאי וההשפלה של הבעל [מנחת שי].