רגע השיא של תוכנית יהוא להשמדת פולחן הבעל מגיע למימושו המדויק מיד בתום הטקס הפולחני. המתנה זו של יהוא עד כְּכַלֹּתוֹ לַעֲשׂוֹת הָעֹלָה לא הייתה מקרית. הוא המתין להשלמת הקרבת הקורבן כדי שהשתתפותם של הנוכחים בפולחן הבעל תהפוך לעובדה גלויה ומוכחת, ובכך למנוע כל טענה עתידית שהוצאו להורג אנשים חפים מפשע [מצודת דוד]. מתוך הכתוב נראה כי יהוא עצמו לקח חלק פעיל בטקס זה [ביאור שטיינזלץ].
מיד עם סיום ההקרבה, פוקד יהוא על אנשיו החמושים, הָרָצִים וְהַשָּׁלִשִׁים, שהם חיילי הרגלים שרצו לפני מרכבתו ושרי הצבא המפקדים עליהם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], להיכנס ולהרוג את כל הנוכחים ללא יוצא מן הכלל.
לאחר תיאור ההכאה בחרב, הכתוב מציין וַיַּשְׁלִכוּ הָרָצִים וְהַשָּׁלִשִׁים. סביב פעולת ההשלכה קיימות שתי גישות פרשניות מרכזיות:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה כפשוטה, ולפיה החיילים והשרים השליכו החוצה את גופותיהם של עובדי הבעל החללים תוך כדי שהם מכים בהם בתוך בית הבעל [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, הגישה השנייה רואה במילה זו ביטוי לשוני מורחב שנועד לתאר מהירות רבה. לפי פירוש זה, החיילים לא השליכו דבר, אלא כביכול "השליכו את עצמם" ומיהרו בחיפזון רב אל העיר המיוחדת לבית הבעל כדי לנתץ את המצבות ולהשלים את משימתם [רד"ק, מצודת דוד].