במכתבו השני, מציב יהוא מבחן נאמנות אכזרי וחד משמעי למנהיגי העיר. הוא פותח במילים אם לִי אַתֶּם, כלומר, אם החלטתם לעבור לצדי ולהיכנע למרותי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הדרישה שלו מפורשת: עליהם להביא אליו את ראשיהם הכרותים של בני אחאב [ביאור שטיינזלץ]. הניסוח אַנְשֵׁי בְנֵי אֲדֹנֵיכֶם נועד למנוע אי הבנה; יהוא מדגיש שעליהם לפגוע דווקא בבניו של המלך, ולא סתם באנשי ביתו או במשרתיו [רד"ק]. הוא קובע להם מועד ויעד מדויקים, כָּעֵת מָחָר יִזְרְעֶאלָה, ומבהיר כי ימתין להם ביזרעאל עד לאותה שעה בדיוק ביום המחרת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לגבי סופו של הפסוק, וּבְנֵי הַמֶּלֶךְ שִׁבְעִים אִישׁ אֶת גְּדֹלֵי הָעִיר מְגַדְּלִים אוֹתָם, קיימת מחלוקת בין הפרשנים האם מילים אלו הן המשך ישיר של מכתבו של יהוא או תוספת של המספר המקראי. גישה אחת גורסת כי זהו חלק מהמכתב, ובו יהוא מעביר מסר מאיים: אני יודע במדויק שמספרם הוא שבעים ושהם שוהים בבתי גדולי העיר, ולכן לא תוכלו להעלים או להסתיר ממני איש מהם [רש"י, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש הסבורים כי משפט זה אינו חלק מהמכתב, אלא הערת רקע של הכתוב, המתארת לקורא את המציאות שבה שבעים בני המלך חיו יחד עם האנשים שגידלו אותם [רד"ק]. אותם אומנים ומטפלים שגידלו את ילדי ונערי בית המלוכה, זכו בזכות תפקידם למעמד נכבד וגבוה בעיר, ולכן הם מכונים גְּדֹלֵי הָעִיר [ביאור שטיינזלץ].