שמואל ב, פרק כ״ב, פסוק נ׳

יצא לכם פעם להצליח במשימה ממש קשה או להרגיש שמישהו עזר לכם לצאת מצרה גדולה? כשדבר כזה קורה, לפעמים בא לנו פשוט לצעוק מרוב שמחה ולספר על כך לכולם. דוד המלך הרגיש בדיוק כך. אחרי שהוא ניצל מהאויבים שלו וניצח אותם בעזרת ה', הוא לא רצה להגיד תודה בשקט או רק בלב שלו. המילים עַל כֵּן מסבירות לנו שבגלל כל העזרה וההצלה שהוא קיבל, התוצאה הישירה היא שהוא חייב להודות. דוד מכריז אוֹדְךָ ה' בַּגּוֹיִם, כלומר הוא רוצה שכולם, אפילו עמים אחרים לגמרי, יראו וישמעו את התודה שלו בגלוי. הוא בוחר לפרסם את הנסים שה' עשה לו בכל העולם, כדי שכולם ידעו כמה ה' גדול. לכן הוא גם מבטיח וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר, כלומר לשיר ולשבח את ה'. דוד מלמד אותנו שכאשר אנחנו מתגברים על קושי ומנצחים, הדבר הכי טבעי הוא להודות מכל הלב ולפרסם את הטוב, ולא לשמור את התודה רק לעצמנו.