ההיסטוריה הפוליטית של עם ישראל ואדום שזורה זו בזו במאבק מתמיד של עלייה ונפילה. רשימת היוחסין החותמת את תולדות עשו מציגה את שושלת השליטים באדום, ומאירה את מערכת היחסים המורכבת והמקבילה בין שתי האומות. הכתוב מציין כי מלכי אדום שלטו לִפְנֵי מְלָךְ־מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כלומר, טרם שעמדו מלכים או מנהיגים לעם ישראל [מצודת דוד].
הפרשנים נחלקו בשאלה מיהו אותו מלך של ישראל שסיומו של שלטון אדום נקשר בו. יש המציעים כי הכוונה היא למשה רבנו, שאמנם לא נקרא מלך באופן רשמי, אך תפקד כמנהיג המרכזי הראשון של העם [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה אחרת רואה בכך התייחסות לתקופת המלוכה ממש, החל מדוד המלך, או לתקופת כיבוש הארץ בימי יהושע [רש"י, מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שקיים מאזן כוחות הפוך בין האומות: כאשר אומה אחת מעמידה מנהיגים, האומה השנייה מאבדת את שלטונה. אדום הספיקה להעמיד שמונה מלכים לפני שישראל ביססו את שלטונם, אך מרגע שישראל החלו להמליך מלכים, פסקה המלוכה באדום [רש"י, מלבי"ם].
שיטת הממשל באדום הייתה ייחודית. לא הייתה זו שושלת מלוכה שבה בן יורש את אביו, אלא המלכים נבחרו תמיד מארץ זרה. לצד המלך פעלו אחד עשר שרי מחוזות, הנקראים "אלופים", שהנהיגו יחד איתו את המדינה. כאשר נכתבה התורה, המלך האדומי האחרון (ששמו מופיע בתורה כ"הדר" ובספר דברי הימים כ"הדד") עוד היה בחיים. עם התחזקות עם ישראל וכניסתו לארץ, בוטל מוסד המלוכה באדום לחלוטין, וההנהגה נותרה בידי האלופים בלבד למשך דורות רבים, כל עוד שלט מלך בישראל [מלבי"ם, רד"ק].
המלך הראשון שפתח את הרשימה האדומית היה בֶּלַע בֶּן־בְּעוֹר, ועיר הבירה שלו נקראה דִּנְהָבָה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].