הפסוק משמש כנקודת מעבר בפירוט שושלות היוחסין המקראיות, וחותם את השושלת שהחלה משם בן נח כדי להציג את הדמות המרכזית של האומה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהכתוב פותח בשם אַבְרָם כדי לשמור על סדר תולדות היוחסין הכרונולוגי של בני תרח, אך מיד מבהיר כי הוּא אַבְרָהָם – אותה דמות ידועה ואהובה שה' שינה את שמה.
שינוי השם נועד להורות על ייעודו וגדולתו של אברהם כמי שנקבע להיות אב להמון גויים [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. ההדגשה הכפולה של שמותיו נובעת מכמה סיבות המשלימות זו את זו: מצד אחד, מאחר שה' שינה את שמו, הוא לא יופיע עוד במקרא בשמו המקורי, ולכן יש צורך היסטורי וטקסטואלי לציין את המעבר [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, קיים גם טעם הלכתי המבוסס על כך שכל הקורא לאברהם בשם "אברם" עובר על מצוות עשה, ולכן הכתוב ממהר לתקן ולהדגיש את שמו החדש [מלבי"ם].
מנקודה זו ואילך, הכתוב עובר לפרט את תולדותיו של אברהם. אף על פי שיוזכרו בהמשך גם צאצאיו מישמעאל ומקטורה, אזכורו של אברהם כאן סולל את הדרך להדגשת העיקר, והוא הולדתו של יצחק, המהווה את ההמשך המרכזי של השושלת [רד"ק].