רשימת היוחסין של בני יפת, שאולי היה בנו הגדול של נח, מתמקדת כאן בשושלת של יוון [ביאור שטיינזלץ]. באופן בולט, הכתוב מדלג על פירוט צאצאיהם של בנים אחרים של יפת, כדוגמת מגוג, מדי, תובל, משך ותירס. הפרשנים מסבירים השמטה זו בכך שהכתוב בחר לקצר מכיוון שייחוסם המלא אינו העיקר להמשך, ואולי משום שגומר ויוון היו ראשי המשפחות המרכזיים שיצאו מיפת [רד"ק]. בנוסף, יש הסבורים כי הכתוב נמנע מלהזכיר את צאצאי מגוג ומדי משום שלא יצאו מהם אומות מרכזיות של עובדי אלילים, אלא כל אותן אומות נקראו על שם צאצאי יוון המוזכרים כאן [רש"י].
בפירוט וּבְנֵי יָוָן מוזכר תחילה אֱלִישָׁה, שם שאולי קשור לשמה הקדום של יוון, "הלאס" [ביאור שטיינזלץ]. אחריו מופיע וְתַרְשִׁישָׁה, אשר במקבילה בספר בראשית נכתב "תרשיש", אך מוסכם כי מדובר באותו השם [רד"ק].
ההבדל הבולט ביותר בין פסוק זה למקבילתו בספר בראשית טמון במילה וְרוֹדָנִים. בעוד שכאן השם פותח באות רי"ש, בספר בראשית הוא נכתב בשתי אותיות דל"ת – "דודנים" [ביאור שטיינזלץ, מנחת שי]. סביב שינוי זה מציגים הפרשנים שתי גישות שונות.
הגישה הלשונית-היסטורית מסבירה כי האותיות דל"ת ורי"ש דומות מאוד בצורתן הכתובה. בימי קדם, קוראי ספרי היוחסין היו חלוקים בקריאת השם מתוך הכתב העתיק – חלקם קראו בדל"ת וחלקם ברי"ש, וכך השתרשו שתי הגרסאות בפי העם. לפי גישה זו, הכתוב שילב את שתי צורות ההגייה בשני הספרים השונים, בדומה לשינויי אותיות אחרים בתנ"ך, כדי ללמד ששתיהן מתייחסות לאותה משפחה בדיוק, ואין זה משנה באיזו גרסה בוחרים להשתמש [רד"ק].
לעומת זאת, הגישה המדרשית רואה בשינוי האותיות רמז עמוק למערכת היחסים המשתנה בין אומה זו לעם ישראל. כאשר עם ישראל חוטא, אומה זו באה ושולטת בו ביד קשה, ולכן הם נקראים וְרוֹדָנִים מלשון רדייה ושליטה. אולם, כאשר ידו של עם ישראל תקיפה וחזקה, הם מתחזים לאוהבים ואומרים "בני דודינו אתם", ולכן נקראו בספר בראשית "דודנים" מלשון דודים וקירבת משפחה [רש"י].