הפסוק מפרט את מניין ראשי בתי האבות המכובדים שהתיישבו בירושלים, ואת תפקידם המרכזי בעבודת המקדש. המונח מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת מתייחס לעיסוקם בפועל ולעשיית המלאכה הנדרשת בבית ה' [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הקושי המרכזי העולה מן הפסוק הוא המספר המצוין בו – אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים. בספר נחמיה מופיע מניין קטן בהרבה לאותה קבוצה. כדי ליישב פער זה, מציעים הפרשנים שתי דרכים מרכזיות. גישה אחת מסבירה כי בספר נחמיה נספרו אך ורק האנשים שהיו תחת שלטונם הישיר של השרים המוזכרים שם, ואילו כאן הרשימה מקיפה וכוללת את כלל הכהנים כולם, יחד עם אנשיהם [מצודת דוד]. מנגד, גישה אחרת טוענת כי המספר הגדול המופיע כאן נובע מכך שהוא כולל בתוכו גם את הלוויים. לפי פירוש זה, הלוויים נכללים תחת התואר גִּבּוֹרֵי חֵיל, שכן גם הם משתתפים פעילים בעבודת בית ה' [רלב"ג].