מסורת השמירה במקדש עברה בירושה והתאפיינה ברציפות היסטורית מרשימה, החל מימי המשכן ועד לימי הבית השני.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וְעַד הֵנָּה מבטאות רציפות בזמן. משמעותן היא שעד לזמן כתיבת הדברים, בתקופת הבית השני, נשמרה אותה מתכונת בדיוק של שוערים שיסדו דוד ושמואל בבית ראשון [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. שוערים אלו ירשו את תפקידם מאבותיהם, ששימשו באותה משרה עוד בימי דוד, כאשר שמרו על אוהל מועד כדי למנוע כניסת זרים בטרם נבנה המקדש [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את המילים הללו כתיאור של מרחק פיזי במרחב ולא כתיאור זמן, כלומר מהנקודה הקודמת ועד למיקומו של השער [רש"י].
השער שבו הוצבו השומרים, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ מִזְרָחָה, נקרא כך משום שזהו השער הפונה לכיוון מזרח, שדרכו היה המלך נכנס מביתו אל בית המקדש [מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק].
המילים הֵמָּה הַשּׁוֹעֲרִים מכוונות לשלום ולאחיו [רש"י, מצודת דוד], אשר עמדו לשמור בשערי הר הבית. הר הבית עצמו מוגדר כמַחֲנוֹת בְּנֵי לֵוִי [מצודת דוד], והלויים השוערים חולקו למחנות ולמשמרות מסודרים בהתאם לאזורי האחריות שלהם [רלב"ג].