עם תום גלות בבל ושובם של גולי יהודה לארץ ישראל ברשיון כורש מלך פרס, נוצר הצורך לארגן מחדש את ההתיישבות בארץ. הכתוב משמש כנקודת ציון היסטורית המפרטת את ההרכב הדמוגרפי של השבים ואת אופן התיישבותם המחודשת.
המונח וְהַיּוֹשְׁבִים הָרִאשֹׁנִים מתייחס לגלי העלייה הראשונים של גולים ששבו מבבל לארץ ישראל בהנהגת זרובבל, עוד בטרם עלו עזרא ונחמיה [מצודת דוד, מלבי"ם]. הכתוב ממשיך ומדגיש כי גולים אלו התיישבו תחילה בַּאֲחֻזָּתָם בְּעָרֵיהֶם, כלומר כל משפחה שבה לנחלתה המקורית ולערי האבות שבהן חיה לפני היציאה לגלות, וטרם התיישבה בירושלים עצמה [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. אגב כך, יש לציין כי המילה וְהַיּוֹשְׁבִים נכתבת כאן בכתיב מלא עם האות וי"ו [מנחת שי].
הפרשנים עומדים על זהותן של ארבע הקבוצות המרכיבות את אוכלוסיית השבים:
תחילה מוזכר יִשְׂרָאֵל. אף על פי שעיקר השבים היו משבטי יהודה ובנימין, קבוצה זו כללה גם נציגים מכלל עשרת השבטים (כגון אפרים ומנשה). אנשים אלו חברו לממלכת יהודה עוד לפני חורבן שומרון, גלו עמם לבבל, וכעת שבו עמם ארצה [מצודת דוד, רלב"ג].
לאחריהם מוזכרים הַכֹּהֲנִים וכן הַלְוִיִּם, ששבו אף הם לשבת בערי נחלתם [מצודת דוד].
הקבוצה הרביעית היא וְהַנְּתִינִים. אלו הם צאצאי הגבעונים, שנקראו כך משום שיהושע בן נון "נתן" אותם להיות חוטבי עצים ושואבי מים. הם חיו עם ישראל כמשרתים לצורכי המקדש, וגם הם שבו מגלות בבל כדי להמשיך בתפקידם ההיסטורי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
סוגיה מרכזית שנידונה בקרב הפרשנים היא ההשוואה בין הרשימה המופיעה כאן לבין הרשימה המקבילה בספר נחמיה. הרשימה בנחמיה כוללת קבוצה נוספת בשם "בני עבדי שלמה" שהושמטה מכאן [רד"ק, מצודת דוד]. מעבר לכך, קיימים הבדלים רבים בין שתי הרשימות בשמות האנשים, בייחוסם ובמספרם. פערים אלו הובילו את חז"ל להתבטא כי נדרשים "ארבע מאות גמלים טעונים דרשות" כדי ליישב את הסתירות. עם זאת, הגישה המיישבת מסבירה כי עזרא, שכתב את ספר דברי הימים, כתב את הדברים בקיצור נמרץ, ואילו נחמיה בספרו בא להרחיב, לפרש ולהשלים את הפרטים שהושמטו, כך ששני המקורות משלימים זה את זה באופן הרמוני [מלבי"ם].